המוטיב הקבוע בנסיעה הזאת היה 39 חום. הייתי חולה באמת (לא ירידה או הנגאובר) פעמים ספורות בחיים ובכל הפעמים האלו טמפרטורת הגוף שלי לא עברה את ה38, אבל בשנייה שנכנסנו לחדר והנחנו את המזוודות הרגשתי צמרמורת עזה ונהיה לי קר המזגן בחדר לא עבד והחלונות היו פתוחים לכן ידעתי שכנראה זה משהו אחר, אז לקחתי כדור ויצאתי לשופינג.
השופינג אכן היה מוצלח קניתי שמלה נהדרת של פפה ג'ינס בחצי מחיר שמלה שאני בטח אחנוק עוד זמן רב.
אחת האחיות שלי סוג של חזרה בתשובה ושומרת כשר ולכן החופשה הזאת הייתה מאותגרת קולינרית. מסעדות כשרות רבות אין באילת ולכן מצאנו את עצמנו אוכלים במרכז הישן במסעדה עם מוזיקה מזרחית צועקת ברמקולים. היינו השולחן היחיד במסעדה הענקית והבעלים בפירוש נראה מופתע שיש לו לקוחות. האוכל היה סביר זו הייתה הארוחה הסבירה האחרונה בחופשה הזאת.
למחרת היום קמתי ועוד לא הבנתי את גודל הצרה שאני נמצאת בא לקחתי כדור וירדתי לחדר אוכל שמחה וטובת לב. סוף סוף נתתי לאחותי המחותנת את מתנת החתונה שלה והפסקתי לפחד שאני אאבד את המעטפה עם כל המזומן.
לאחר ארוחת הבוקר אמרתי שאני רוצה ללכת לעיר לעשות עוד קצת קניות ואחר כך לשבת לקרוא בבריכה. אבל הייתי חלשה אז נעתרתי לבקשת אחותי לחכות לה כמה שעות וללכת איתה לקניות ובמקום זה ירדתי לבריכה עם ספר. במשך 20 דקות או אולי חצי שעה היה שם בסדר גמור אבל אז עלה DJ מעצבן ששם מוזיקה מזרחית מרעישה ולכן גם קריאה וגם סתם מנוחה היו מחוץ לחשבון.
החדר שלנו היה עם חלון מול הבריכה וגם שם לא יכולתי להימלט מהמוזיקה הקלוקלת ולכן הרמתי טלפון לאחותי להגיד לה שעכשיו אני הולכת לקניות מי שענה זה אבא שלי ששכנע אותי לבוא לים.
זו הייתה טעות גדולה בעיקר בגלל שברגע שהתיישבתי אולי בגלל השמש אולי בגלל שהשפעתו של הכדור פגה הצמרמורות הארורות חזרו. וכך ישבתי על כיסא נוח על חוף באילת ב1 בצהרים והיה לי קר כמובן שלא זכרתי להביא איתי כדורים לים. בני המשפחה שלי לא נקפו אצבע חוץ מלהציק לי כל הזמן שאם אני אכנס למים אז הכל יסתדר. אני לא אוהבת את ים סוף אפילו בימים כתקנם הוא מלוח מדי וקר מדי ויש בו יותר מדי חיות מאיימות המחשבה על להיכנס למים הקרים והמלוחים כאשר אני רועדת מקור ממש לא קסמה לי. לכן ישבתי לי חצי מעולפת על הכיסא לא מסוגלת לזוז וחשבתי כמה זמן ייקח לפני שאתחיל לקבל עוויתות (זה מה שחום מעל 40 עושים לבן אדם מבוגר).
כמובן שהצד ההגיוני שלי אמר לעצמי שאני סתם מגזימה ובטח החום לא כזה גבוה מדחום לא היה לי (כשחזרתי הביתה והבנתי שאני מגיע ל39 בלי בעיה בכלל הבנתי שבשלב הזה עוד 20 דקות חצי שעה בשמש וזה היה קורה). רציתי לחזור למלון אבל לא ידעתי אם נהיגה במצבי הנוכחי לא משולה לבן אדם שמתיישב מול ההגה אחרי כמה כוסות ויסקי ולכן נשארתי בכיסא מפנטזת על אמבולנס ובית חולים. אמא שלי יצאה מהמים ושוב פעם אמרה לי שאם אני אכנס לשחות זה יפתור את הבעיות שלי. אבא שלי שבכלל לא נכנס למים אמר את זה גם שוב. הפעם נשברתי אמרתי בקול חנוק על סף בכי שאם הם לא עוזרים לפחות שלא יציקו ושאני הולכת למלון. הכעס נתן לי כמה דקות של צלילות והנסיעה עברה בשלום.
חליתי פעם אחת באמת (לא כתוצאה של התהוללות) מאז שאני גרה לבד וגם אז לא הזמנתי אף אחד מהמשפחה לעזור ואני זוכרת כמה קשה ללכת לטייל עם הכלב ולעשות לעצמי תה אבל אז גם לא אמרתי כלום למשפחה משהו בתוכי ידע שאין טעם, אבל הילדה הקטנה רצתה להמשיך להאמין שיש מי שידאג לי אם אני אצטרך. הפעם המציאות טפחה על פני המשפחה שלי פשוט לא אנשים כאלו כולם העדיפו להתעלם ולא לקלקל את החופשה.
במלון לקחתי כדור ועברתי כמה שעות של בלהות במיטה שכללו הזיות מעניינות וכאב ראש מטורף ורק אחרי שהכפלתי את המינון המומלץ של הכדורים הצלחתי לחזור לעצמי.
ההורים שלי הבינו שהם לפחות צריכים להראות התעניינות ושאלו אותי מה אני רוצה אמרתי מיץ והם הביאו לי בקבוק של מיץ אשכוליות דייאט מגעיל שאמא שלי הביאה איתה מהבית זה עדיין היה הרבה יותר טוב מהכלום שהיה לי בחדר.
ברגע שהרגשתי טיפה יותר אנושית נזכרתי שזו גם החופשה שלי ירדתי לבריכה ואפילו טבלתי במים כי בריכה אני אוהבת. תוכנית הפעולה שלי להמשך הייתה להתעלם מהאזהרה על הקופסה שקבעה שאין לקחת מהכדורים יותר מכל ארבע שעות ולקחת כל פעם שעולה הצורך בפועל זה יצא בערך כל שעתים ואחרי הכדור החמישי הם פשוט הפסיקו לעבוד ולהוריד לי את החום למזלי היה סוף היום.
למחרת בבוקר חשבתי שדי זה עבר קמתי בבוקר עם הרגשה סבירה ואפילו השלמתי קצת קניות חסרות אבל בצהרים שוב עלה החום ובנסיעה הביתה שוב.
כשחזרתי הביתה הכרחתי את עצמי לצאת עם הכלב לרוקן את המזוודה לסדר כביסה ולהחליף מצעים בסוף כל המאמץ הזה כבר רעדתי לגמרי והפעם היה מדחום ומדדתי ולהפתעתי המדחום הראה 39 הבנתי שבחוף הייתי קרובה ל40 קצת נבהלתי פעם אחרונה שהיה לי חום כזה הייתי בבית ספר יסודי. התקשרתי לאמא (אלוהים יודע למה) שאלתי אם אני צריכה לדאוג וללכת לרופא היא כמובן אמרה שזה וירוס וזה כלום מצד שני אמא שלי פעם נתנה לאחותי להסתובב עם יד שבורה 3 ימים בטענה שזה רק נקע זה נגמר כשדודה שלי הרופאה הגיעה במקרה לביקור ולקחה אותה לבית חולים.
טוב היום חשבתי שזה נגמר אבל במהלך כתיבת הפוסט הזה שוב עלה החום אולי לפחות שוב יהיו הזיות מעניינות.
לפני 18 שנים. יום ראשון, 7 בספטמבר 2008 בשעה 9:11