אתמול היה ניסיון נוסף וגם הוא צלח יפה. מצאתי את עצמי עקודה לסד ראש למטה קשור בקולר רגלים וידים קשורות מאחור והטוסיק מורם. השוט הפעם היה שוט שבמקום זנבות של עור שטוח היו לו צמות עוד דקות וחותכות.
כשגמרתי ראיתי כוכבים. כששוחררתי מהסד הרגשתי מרוקנת מאנרגיה וחלשה כמו תינוק רועדת כולי. אם זאת הרגשתי הכי חזקה בעולם בילתי מנוצחת כאילו התמודדתי עם משהו ויצאתי בסדר.
כשהבנתי לפני זמן מה שאני אוהבת להכאיב הייתי צריכה לצלול אחורה ולהבין את זה יותר ועכשיו כשאני יודעת שאני אוהבת גם לכאוב אני רוצה להבין מאיפה זה מגיע.
אז קודם כל מבט לאחור. הפעם הראשונה שהחשד עלה בראשי היה אחרי שעשיתי את הפירס הראשון. זה היה פירס בטבור והייתי מהראשונות שעשו זאת בתל אביב. הפחד ההתמודדות האדרנלין ששתף אותי אחרי גרמו לי להיי מדהים שנמשך יום שלם זה בטח הוסיף שכשיצאתי לרחוב עם התחבושת הגדולה ששמו לי על הבטן אנשים עצרו אותי ברחוב ושאלו אותי מה זה והסתכלו עלי בהשתאות כשהסברתי שזה פירס.
ניסיתי לשחזר את ההרגשה כשעשיתי פירס נוסף אבל זה לא חזר ואני זוכרת שהייתה בי אכזבה שזה לא כאב.
בקצה המוח ידעתי שאני קורצת למקום מסוים ידעתי שS&M קיים אבל לא רציתי ללכת לשם לא הייתי מוכנה זה נתפס לי כסטיה בראש.
גם כשגיליתי שאני אוהבת להכאיב זה עבר לי בראש נזכרתי בפירס נזכרתי בזה שחיפשתי את ההרגשה הזאת שוב ולא מצאתי אבל עדיין לא הייתי מוכנה לזה בעצמי לא הרגשתי שאני יכולה לבטוח באף אחד.
בימים האחרונים שברתי את המחסום הזה או אולי הצלחתי לבטוח מספיק במישהו לשים את גופי בכפיו ולתת לו לעשות בי כרצונו וכבשתי גם את הפינה הזאת.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם זה שכאשר אני נמצאת בפנים ההתמודדות שלי היא מול עצמי, אני לא אפסיק משהו שכואב כדי לא לאכזב את עצמי. ההתמסרות שלי היא לעצמי לתחושות שלי והניצחון הוא מולי. אני אומנם אסירת תודה לאדם שמשקיע ועוזר לי להגיע למקומות האלו אבל האהבה המלחמה והניצחון הם מולי ובעצם אני היחידה שנמצאת שם. ובסופו של דבר התחושה שאני יוצאת איתה היא תחושת עוצמה תחושת ניצחון ותחושה שאני מסוגלת הכל.
אני הרבה פחות אמביולנטית לזה מאשר שהייתי לעובדה שאני אוהבת להכאיב כי אין כאן שום בעיה מוסרית ערכית. אז אני אחתום בעובדה שאני מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה.
לפני 16 שנים. 2 באוקטובר 2008 בשעה 8:10
