אחרי משהו כמו חודש וחצי של הפסקה אתמול הוא בא לסשן.
ביום חמישי הייתי במסיבה אבל בשישי שבת רוב הזמן נחתי.
אז במוצאי שבת הייתי ממש ערנית ומלאת מרץ ולכן הצעתי שלפני נלך לשתות איפה שהוא.
הלכנו לקווה בר. היה מאוד נחמד בקווה בר בדיוק מתאים לנו, הזמנו בקבוק סמי סקו ובשלב מסוים גם טאפס השיחה קלחה ובאופן כללי היה מאוד נחמד.
כשחזרנו הביתה די מהר מצאתי את עצמי עירומה עקודה עם טוסיק מורם חוטפת מכות ממגוון שוטים (שממש כאבו כי איבדתי לחלוטין את עמידות שלי). היה לי כיסוי עיניים וגאג בפה שגרם לי ליירר כמו באסט האונד. המחשבה שעברה לי בראש זה איך מהבחורה המאופרת והלבושה שישבה בקווה בר הפכתי ליצור המיירר וחסר החן שצועק בקול גדול על כל מכה (באמת כאב). הפער הזה היה מטורף בעיניי וכמובן הדליק אותי. הקונטרה שבין הבחורה הרגילה החיננית החזקה לנשלטת הצייתנית החלשה שצועקת מכאב כשמרביצים לה ואז מבקשת עוד. חשבתי על זה שכל פעם שיש לי לא בראש הפה שלי אומר כן.
המרחק הזה שבין האני הרגיל שלי והאני בסשן מפתיע אותי כל פעם מחדש.
דבר נוסף שאני מרגישה מאוד אמביולנטית כלפיו זה שולטים כי משהו בתוכי מאוד מודע ולא ממש שלם עם המחשבה שמדובר בגברים שאוהבים לגרום כאב לבחורות.
ברור לי שאני נהנית מהמוכנות שלהם לעולל לי דברים אבל יש בי משהו שנחרד מהעובדה שהנכונות הזאת קיימת. אני תוהה על טיבם של גברים שהענקת כאב וסבל עושה להם את זה.
אני בדרך כלל בוחרת בחורים טובי לב לסיטואציה הזאת כאלו עם המון רוך חיבה ורצון טוב כלפי. אבל לפעמים אני רואה את המבט הסדיסטי על הפנים שלהם ואני מתחלחלת.
זהו סוג של פרדוקס אני צריכה שהוא יהיה מוכן לעשות לי דברים מסוימים אבל העובדה שהוא מוכן להם הופכת אותו ללא ראוי.
בקיצור הפתרון הוא לכבות המוח לא לחשוב יותר מדי ולצערי אני אצליח לחזור לעשות זאת רק כשיגמר החורף ויתחיל להיות חם.
אוף שיגיע כבר הקיץ.
לפני 15 שנים. 29 במרץ 2009 בשעה 10:18
