הפוסט הזה יושב לי בקצה כבר כמה ימים אבל לא יוצא. כמו עיטוש עיקש שמדגדג ומדגדג אבל לא יוצא החוצה.
יום שישי, ארוחה אצל אחותי ושוב אני קולטת כמה החיים שלי רחוקים משל כולם. כמה אני בחיים לא אזמין את המשפחה לאכול אצלי סתם כך, וכמה אני לא יכולה לדבר איתם על החופשה האחרונה בצימר או על הנסיעה הבאה לאירופה.
הם לא באמת מבינים את המרחק לא מבינים כמה החיים שלהם ניראים לי רחוקים ובילתי מושגים.
אחת השאלות שאני הכי שונאת היא יש לך תוכניות להערב. זו שאלה לגמרי לגיטימית ממישהו שרוצה לעשות משהו ביחד אבל שאלה הרבה יותר מעצבנת ממישהו ששואל סתם בשביל לדעת.
אולי בגלל הבלוג אולי בגלל שכשאני כן מבלה אני עושה את זה עד הסוף אנשים קיבלו את הרושם שאני מן בליינית שכזו. אז כן אני יודעת לבלות, אבל אני גם יודעת להישאר בבית ויש זמנים שבכלל לא עולה על דעתי לבלות. יש אפילו זמנים שאני לא רוצה לעסוק בשום פעילות חברתית ויש זמנים שאני רוצה ואין לי עם מי. אני מניחה שכל אדם נורמלי בגילי בעיקר אלו ללא בן זוג מוצאים את עצמם לפעמים בלי בילוי רצוי ביום שישי בערב וזה בסדר גמור אבל השאלות המציקות תמיד גורמות לי להרגיש שאני לא בסדר ושלכל העולם יש חיים ולי לא.
בסוף שבוע שעבר ניפגשתי ידיד ותיק אחרי הרבה זמן שלא ניפגשנו. מהמעט שהוא אמר וגם סתם תחושה כללית הרגשתי שהוא בצרות ונגמלה החלטה בליבי שאני אעשה כמיטב יכולתי להיות חברה טובה ולעזור לו לצאת מהצרות.
כאשר חשבתי על הידיד ועל הדרכים לעזור לו עלתה בדעתי מחשבה עגומה על כך שאני בלא פחות צרות ממנו אולי מזויות מסוימות אפילו בהרבה יותר ושהיה נחמד אם היה לי מישהו כמוני. אבל דקה אחרי הרגשתי נלעגת על הרחמים העצמים וחנקתי אותם. עזרה אמיתית תמיד צריכה לבוא מעצמך ולא מאנשים אחרים.
אחד הדברים המוצלחים שקרו לי בזמן האחרון זה שחזרתי לחלום והיום חזרתי לחלום חלומות מין.
הייתה תקופה ארוכה שהם נעלמו. כנראה התעסקתי במין כל כך הרבה במודע שלא נשאר כלום בתת מודע. בזמן האחרון אני מדברת על זה פחות ומתעסקת עם זה פחות אז היום זכיתי לחלום מיני אמיתי.
כשהתעוררתי השתמשתי בו מחכה לחלום הבא.
אז זהו אני מניחה שזה אפצ'י הולכת לקנח את האף (:
לפני 15 שנים. 2 במאי 2009 בשעה 17:27
