שלושים מלקות בקיין (בסוף הסשן) הביאו אותי לבכי. הייתי בנקודה שבה יכולתי לבחור אם לשחרר או להחזיק ובחרתי לשחרר ובעצם איבדתי שליטה ברמה חדשה לגמרי.
לא בכיתי ליד אנשים כבר שש שנים, האחרון שראה אותי בוכה היה בעלי ומאחר שזה היה כשהחלטנו להתגרש אז גם לא הייתה לי נחמה בזה שהוא היה שם.
הפעם הייתי איתו ובכיתי בזרועותיו והוא נתן לי את החום והביטחון שהייתי צריכה. הרגשתי ברת מזל שהוא שם ושהוא נותן לי בדיוק את מה שצריך.
הבכי הרגיש כמו מקלחת מרעננת אחרי יום הליכה במדבר שרבי ומאובק.
אני אסירת תודה.
לעניין אחר לגמרי.
ביום חמישי תהיה בספייס מסיבה שבעזרתה יגייסו כסף לתנו לחיות לחיות.
תנו לחיות לחיות זו אגודה שמאוד קרובה לליבי (צער בעלי חיים גם) אפילו פעם בזמנים יותר שמנים הייתי תרמתי להם כסף בצורה מסודרת.
לכן התנדבתי להיות חיית ליטוף כרגע כנראה טווס אבל זה יכול להשתנות.
אני לא אגיד שאני לא חוששת. אני בדרך כלל משתדלת להימנע מאור הזרקורים אבל הפעם זו למטרה שחשובה לליבי. לכן אני אתגבר על הפחד שלי ואהפוך לחיית ליטוף.
זו מטרה חשובה ואני חושבת שכולם צריכים להיות שם ואם חשקה נפשו של מישהו (או מישהי) ללטף אותי זו הזדמנות טובה (:
אז להתראות בספייס.
לפני 15 שנים. 17 במאי 2009 בשעה 18:44
