לפני 13 שנים. 23 במאי 2011 בשעה 8:39
זה בוקר שכולו חיוכים של התרגשות ושמחה.
זרעי הבוקר הזה, הגיחו לאוויר העולם כשראינו אותם רוקדים יחד בדיווה. היופי שנוצר ביניהם בשעת הריקוד, גרם לנו לעצור את הריקוד שלנו ולהביט נטועות בזוג שיצר מסביבו הילה שכולה אהבה. מן שטח פרטי מוגן בתוך קהל המסיבה. כשדיברתי עם אשתי על הרצון שלי לחוות שליטה באישה נוספת לצדה, דיברתי איתה עליה - שנעה בחינניות לוהטת, שבמבטה ראתה רק אותו והתמסרה רק לו - בדיוק כמו שאת אהובתי, מתמסרת רק לי. זו ההתמסרות של שתיכן, הדומות כל כך, שיוצרת חיוכים שכאלה.
פניתי אליו בהצעה למפגש משותף. השתדלתי להיות הכי לא פולשנית בפנייה הזו - מכבדת את הזוגיות שלהם אבל רוצה כל כך לחלוק את הזוגיות שלנו עם זו שלהם ללילה אחד. שלחתי אותו אל פרק ז' בסיפור "מפקדת הבסיס" שכתבתי. הפרק שמספר על הפנטזיה האולטימטיבית שלי שקשורה לסשן עם שתי שפחות.
הוא שלח תגובה נעימה בתשובה, אבל הבהיר שזה לא עומד על הפרק כרגע.
זה לא הפריע להמשיך לאהוב אותם באותה המידה בדיוק.
לפני מספר ימים הוא פנה אליי. הוא קרא את הפרק ואהב אותו, ולאשתו יש יום הולדת שהוא רוצה לחגוג לה איתנו.
התגובה החיובית המיידית שלי יצרה בינינו שיחות על גבולות שיגנו על השפחות שלנו. יום לפני נתקפתי חרדה - אף פעם לא סישנתי עם עוד שולט/ת, מה אם זה לא יזרום טוב? כל כך חשוב לי שלאשתי יהיה טוב ובטוח ושלאשתו נחגוג יום הולדת מושלם. הבאתי אליו את חרדת הביצוע שלי, רק כדי לשמוע שגם הוא מת מפחד. זה הרגיע את שנינו. 😄
שעתיים לפני אשתי טרחה בסידור הבית ואני בהכנת הפסטה שנאכל אחר כך. סוכם שהיא לא תדע איפה חוגגים לה או איך. הוא הסיע אותה מכוסת עיניים עד אלינו. סוכם שהן תשארנה לבושות חלקית - כדי ליצור להן סביבה בטוחה ושאם יהיה סקס - הוא יהיה של הזוגות ולא בין הזוגות.
בשעה היעודה אהובתי לבושה קומבניזון וגרביוני ברך שגרמו לי לרייר, עמדה מכוסת עיניים ממתינה לשותפתה לסשן. ראיתי אותו מוביל את אהובתו ברוך מהמעלית אל ביתנו. איש לא הוציא הגה. רצינו להניח לה לשאול את עצמה לאן היא הגיעה.
בכניסה למטבח שלנו מקובעת קורת עץ. שלשלאות השתלשלו ממנה אתמול שבקצותיהן שני זוגות אזיקים.
אזקתי את ידיה של אשתי בשעה שהוא הסיר את בגדיה של אשתו וחשף את גופה הרך והנשי הלבוש רק בחזייה ובתחתונים.
הן לא יכלו לראות את המבטים שלנו - המהופנטים אליהן, כשקירבתי אותן זו לזו ואזקתי את ידי אשתו.
הן עמדו פנים אל פנים, שתיהן מכוסות עיניים. שד נצמד אל שד ודממה.
סוף סוף יכולנו שנינו להתחבק וללחוש בקול מרוגש זה לזו, שהן יפות כל כך שבא לנו למות מרוב אושר. התחלנו לעטוף אותן בחבל הארוך. בחיוך הסכמנו שסוף סוף אנחנו לא צריכים להסתובב סביב השפחה כמו פורפרה כדי לקשור אותה, ושהרבה יותר קל לקשור יחד, כשמעבירים את החבל מיד ליד.
"את כבר יודעת איפה את?" הוא שאל אותה.
"לא". היא לחשה.
"ועכשיו, את כבר יודעת איפה את?" שאלתי אני.
"אצל אור?" היא שאלה.
הסרנו מעליהן את כיסויי העיניים.
כיף לראות שתי שפחות שאוהבות זו את זו ונפגשות פתאום. הפכנו לשלוש דקות לאוויר, כשהן צהלו קשורות זו אל זו.
אחרי הברכות ליום ההולדת, יכולנו להתפנות לעניין לשמו התאספנו.
"אין לכן מילת ביטחון היום", הודעתי להן, נהנית לראות את המבט המופתע בעיניהן. "היום, אתן תוצלפו. כשלא תוכלו יותר - תתחלפו במקום. התפקיד שלכן הוא להסתובב ולהחליף מקום. התפקיד שלנו - הוא להכאיב."
אני מודה, הרבה יותר קל להצליף בשניים. החברות בינינו לא יצרה תחרות של "מי מצליף יותר חזק", או "איזו שפחה תספוג יותר?". היה ברור שהשפחה שלי בתחילת מחזור ולכן היא תספוג פחות. אבל היה מצחיק לראות אותן בהתחלה מתענגות על הצלפות החימום ומסרבות להחליף מקום עם השנייה ואחר כך כואבות, רוצות להחליף מקום אבל גם שומרות זו על זו. שום דבר לא יכול להתחרות ביופי הזה.
והן ספגו, קשורות זו לזו, הן החליפו מקומות, נאנקות תחת השוטים והרשעונים, מתבלבלות בספירה שהאחת ספרה לרעותה ולכן נאלצות להבין שהטעות תעלה לשפחה השנייה בכאב... מתלהטות תחת חומה של השעווה, ומתכווצות ברעד כשהקרח נתחב אל שדיהן לקירור.
הן גונחות ואנחנו במבטים שמלאים אותן, סובבים, מצליפים, מתענגים, מקנטרים, גורמים להן לצחוק וליבב... אוהבים אותן.
במשך שעה של הצלפות, הרגשתי כאילו הוא ואני הם שני הצדדים של גוף אחד כמעט. התיאום היה מושלם, החברות, הקרבה. רגעי הרוך שלנו מול השפחות שלצדנו התחלפו בחיוכים סדיסטיים כשהן התפתלו מכאב. ושוב רוך...
כדי לנקות את השעווה מגופן, שלפתי את סכין הקומנדו החד. אוחזת בשערה ומטה את ראשה לאחור, העברתי את הסכין על עורה הרך של אשתו, גורמת לאוויר להימלט מראותיה בגניחות של אימה ועונג, כשהסכין הסיר לאט את השעווה מגופה. אחריה, הסרתי את השעווה משפחתי, מתענגת על הכרות עורה עם הסכין שלי, שיודע ללטף אותו ולחרוט בו כרצוני.
ושוב, היא מתכרבלת לתוך החיבוק שלו, ואשתי נמסה אל תוך החיבוק שלי. והכול שליו כל כך.
עצרנו לאכול.
פסטה, יין טוב, חברים שיושבים מסביב לאותו השולחן. אז שניים לבושים ושתיים רק בהלבשה תחתונה, וזה הכי נכון וטבעי, ונינוח.
שיחה, קצת צוחקים, דיבורים שמספרים על איך כל אחד מהזוגות התחיל את הקשר ולקינוח - מחטים.
היא אף פעם לא עשתה מחטים וגם הוא לא. זו הייתה מתנה שרציתי להעניק לשניהם.
השפחות שלנו הושבו על הספה, זו לצד זו.
זו מקבלת מחטים אל גופה - והשנייה בעקבותיה.
זו טסה לספייס - ואחותה נימוחה אל הספה.
ואני מחדירה את המחטים, מסבירה לו, ומעבירה אליו את המושכות, שיחדיר את הבאות אל גופן.
והספייס מתארך.
חצי שעה טסה לה.
הוצאנו מגופן את המחטים והנחנו להן להמשיך לעוף.
עוד חצי שעה ושתיהן שכובות על הספות בחיוכים מלאכיים של עונג.
באחת בלילה הם הלכו.
אחרי ששתיהן יצאו מהספייס יכולנו אנחנו השולטים, להיכנס לדום ספייס שלנו.
עכשיו ידענו שהגענו אל היעד.
יום הולדת שמח אהובתנו,
אתה מדהים ביופייך.
אנחנו אוהבות אתכם חברים שלנו.
תודה על הגשמת הפנטזיה ההדדית בצורה הכל כך מושלמת.
וזו הגרסה המדהימה של אשתי
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=273394&blog_id=50582
