לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הבלוג של השולט אור

על האהבה והזוגיות. על שליטה, סשנים ומה שמלהיט. על חברים, ספרים ועל היומיום.
לפני 13 שנים. 15 במאי 2011 בשעה 6:37

בת שתיים עשרה, עלעלתי להנאתי באנציקלופדיה לאומנות שאמי רכשה. בכרך הרביעי הגעתי לתמונה ששינתה את חיי. השינה, של גוסטב קורבה. תמונה בה שתי נשים ישנות מכורבלות בסערה שקטה לאחר מעשה האהבה. כשראיתי את התמונה ידעתי שמצאתי את ההגדרה לתחושות שהיו בי, וכבר באותו הערב הודעתי לאמי שאני לסבית.

בת חמש עשרה מימשתי לראשונה את הידיעה, ומאז לא חדלתי. אהבתי נשים לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים. אהבתי אותן בסערה ולעיתים בכאב. את חלקן אהבתי ללילה בסופו זכרתי רק את אנחותיהן ותאוותיהן, וחלקן הפכו לחלק מנוף חיי למשך שנים ארוכות.

אבל מעולם, בכל לילות השינה שצברתי לצד הנשים שאהבתי, לא הגעתי למימוש התמונה שהגדירה את המיניות שלי בגיל 12.

מעולם, עד שנכנסת אל חיי.

השינה שלנו המשותפת, מעניקה לשתינו מסגרת אהבה. אנחנו מתעוררות לעיתים באמצע הלילה, אוחזות זו בכפה של זו, באצבעות שלובות, נהנות מהחום המוכר כדי להירדם שוב.

זו שינה שיש בה תשוקה בלתי נשלטת, רעב למגע שאין להשביעו וחום של בית.
שוב ושוב אנחנו מגששות זו אל זו בשכבנו לישון. שוב ושוב אנחנו שולחות יד מגששת בתנועה ראשונה של ערנות, כדי לבדוק שהשנייה נמצאת ליד.

זו שינה שיוצרת בטחון אחרי שנים של אין. שינה שמקיצים ממנה אל עונג רגעי או מתמשך. שינה שלפניה אנחנו שוכבות במיטה, משוחחות, מתחבקות ונוגעות. תמיד נוגעות.

לראשונה בחיי אני מגשימה את החיפוש שנמשך כל כך הרבה שנים.
סוף סוף, הגעתי הביתה.

לפני 13 שנים. 14 במאי 2011 בשעה 21:44

כבר שלושה ימים שאני במחזור הקשה ביותר שהיה לי אי פעם בחיי. אף פעם לא דיממתי ככה, בשטף של אדם פצוע זב דם.
הרגשתי חרא כבר אתמול בלילה ולכן עזבנו מוקדם את המסיבה של דיווה. פשוט, לא יכולתי לעמוד יותר על הרגליים.

היום היה יום מבורך.

הוא היה מבורך בזכות אשתי, שהייתה שם בשבילי לאורך כל היום כשהרגשתי חולה - פינקה אותי וגרמה לי להרגיש הכי נאהבת בעולם.

הוא היה מבורך בזכות חברתה של אשתי, שארגנה לכבודי הערב ארוחת חברות מיוחדת, כתודה על אתר שבניתי בשבילה. הייתה שם כל כך הרבה אהבה שהוגשה לי בכל מנה.

הוא היה מבורך בזכות החברות שהרגשתי כשדיווה התקשרה לברר למה עזבנו מוקדם.

הוא היה מבורך כי הוא היה מלא באהבה.
אני לא לוקחת אהבה לעולם כמובנת מאליה.

זה היה יום מבורך.
אני מרגישה שהחיים שלי מבורכים מאז שאשתי שותפה בהם.
יש לי את הזוגיות הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם.
אני מרגישה מבורכת בזכותה.

לפני 13 שנים. 7 במאי 2011 בשעה 8:53

http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?p=349178#349178

לפני 13 שנים. 6 במאי 2011 בשעה 8:23

כן, גם אני חושבת וכשאני חושבת - אני מבצעת.

מבצע קומזיץ נשי יוצא לדרך...

תאריך 26/5, יום חמישי, תיפגשנה נשות הכלוב לערב שכולו נשים שאוהבות לאכול סלטים ועל האש 😄

המיקום - ישלח במייל לנרשמות.
ניתן להירשם בפרטי, כאן או באירוע שאפתח בבילויים ובפייסבוק.

כל אחת תקבל מטלה להביא משהו (מזון שתייה).

האירוע הוא לנשים בלבד ולטרנסים: דומיות, סאביות, מתחלפות ואפילו מי שלא בעסק.
אבל רק נשים וטרנסים!

אה, ו... כמיטב המסורת (התחלתי עם הקומזיצים לפני 7 שנים), נצטרך עבד אחד בעל רכב, שיקושש עצים בשביל הקומזיץ אבל לא ייקח בו חלק.

יאללה, נרשמות!

662

לפני 13 שנים. 3 במאי 2011 בשעה 19:00

662 צופים היום? מי מת? מי חורש לי על הבלוג ביום שלא כתבתי בו?
אני מקווה שאת/ה נהנה/ית 😄


אה כן ו...
יאללה בארסה :)

לפני 13 שנים. 2 במאי 2011 בשעה 7:21

כשנולדתי הצמידו הורי את השם יוספה לשמי, כשם אמצעי לזכרו של סבי - יוסף פלד.

סבתי פולה, הייתה אשת עסקים מצליחה בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה. בעבודה קשה ובעשר אצבעות, הצליחה סבתי לרכוש שבע חנויות באותו המתחם (מעין מיני קניון), אותן השכירה לפולנים.

בתחילת המלחמה, נמלטה סבתי עם משפחתה לסיביר מפולין.

מספר חודשים לאחר המלחמה, נסע סבי בחזרה לפולין, כדי לבדוק מה קרה לנכסיה.
ימים אחדים לאחר מכן, קיבלה סבתי מסר מאנשי השכונה - נאמר בו שהיא יכולה לשכוח מהחנויות והיכן ניתן לאתר את גופתו של סבי, שנרצח בדרכו חזרה אליה ברכבת בה הוא נסע. המסר הבהיר לה: "יש לך ילדים, כדאי שזה לא יגיע למשטרה".

ביום אחד, איבדה סבתי את בן זוגה ואת נכסיה.

היא השאירה את הילדים אצל שכנה, ונסעה לקבור לבדה את בעלה, לצד מסילות הרכבת. בחורף הפולני, היא חפרה באדמה הקפואה קבר, קראה לבדה קדיש וחזרה להקים את חייה מחדש.

אמא שלי לא זוכרת את אביה שנפטר כשהיא הייתה בת שנה וקצת.
איש לעולם לא יקרא לי בשמו, אבל אני נושאת את זכרו.

לפני 13 שנים. 24 באפריל 2011 בשעה 11:52

אני מרגישה את הלב שלי צף בחיוך בלתי נלאה, על גבי ענן מתקתק של אושר.

יושבת בבית בחדר המשרד שלי. אשתי במקלחת צובעת את השיער, יש אווירה של חג נוסף באוויר ועוד מעט יביאו את המשלוח מהסופר... ואני מתמקדת בתחושה המלאה, הרגועה והשלווה שאני מרגישה מעצם חיינו המשותפים.

כל יום יחד הוא סוג של חגיגת זוגיות. אני מתעוררת לצדה, שולחת יד מגששת לבדוק שהיא במיטה לידי, שותה איתה קפה במיטה, הכלבה מטפסת מהפינה שלה אלינו לקבל חיבוק, רגע לפני ששלושת החתולים יתגנבו אל החדר לקבל אהבה. מי היה מאמין שאני אוהב חתולים?...

היא מסתובבת בחדר, פונה להתלבש ועל ישבנה מתנוססת החתימה שחרטתי בה - באדום בוהק טרי... בכל פעם שאני רואה אותה, הלב מחסיר פעימה מהתרגשות ומאושר - היא שלי, רק שלי ובעצם החריטה עליה - הכרזתי כמה אני שלה.

הימים ימי חול המועד ואני מסתפקת בלעבוד חצאי יום. ממהרת לסיים את העבודה כדי להתענג על הזמן איתה. עם חברים, בטיולים של שתינו, בהתכרבלות מול הטלוויזיה, בסקס שכולו אהבה, תשוקה וכאב שמתערבב בעונג...

ושוב אנחנו ישנות מכורבלת זו בזו, שינה של בטחון ושל בית. איתה אני יכולה להיות הכי גדולה והכי קטנה - היא רואה אותי בכל מבע של העיניים.

בלילות אני מתעוררת מורעבת אליה בצורך בלתי נשלט לחדור את מה ששלי, את מה שכבשתי ולכבוש שוב ושוב כדי להזכיר לנו גם בשנתה של מי היא. המוכנות הזו אליי מתוך שינה, גורמת לי לרצות לצעוק כשאני מרגישה שאני מתה בתוכה כשהיא גומרת. הרטיבות הזו שייכת לי שאמלא אותה ושוב ושוב אני נכנעת לרעב אליה שגורם לטורפת לנגוס בנשמתה ולהתמכר לטעם.

שוב אנחנו נרדמות תשושות כדי להתעורר אל המגע הראשוני בבוקר ואל הקפה.

שגרה של זוגיות שאלוהים, רק שמור לי עליה לתמיד.

האושר שלם במימוש העצמי המוחלט שיש בזוגיות הזו.
אני מאושרת.

לפני 13 שנים. 23 באפריל 2011 בשעה 13:40

מסעדת הצלבנים בקיסריה - אל תאכלו שם.

מזטות הסלטים הושבו למטבח - לא אכיל.
החומוס היה מעולה.
פילה דג פדידה בעגבניות שט בשמן.
צלחת פירות ים - שוב, הם שטו בשמן זול והמנה הוחזרה למטבח אחרי ביס אחד מהסרטן שהיה מקולקל.
בקיצור, קמנו עם בטן מתהפכת, שילמנו רק על השתייה, החומוס והפדידה, אבל קלקול קיבה לא שווה לי 132 ש"ח.

לפחות הייתי שם בחברתה של אשתי - היא הופכת כל ניסיון בחיים לנעים יותר :)

לפני 13 שנים. 22 באפריל 2011 בשעה 17:35

מי פוגשים אותנו הלילה במסיבה של אורלי?

לפני 13 שנים. 21 באפריל 2011 בשעה 15:52

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שבנכם בן ה-15 רצח עם בן דודו הומלסית וצילם את האירוע במצלמת הטלפון?

הרמן קוך מביא את סיפורן של שתי משפחות: המספר - פאול, מורה להיסטוריה שפוטר בשל בעיות נפשיות אלימות, אשתו קלייר, אחיו סרג' - המועמד לראשות הממשלה בהולנד ואשתו מרג'.

הספר מסופר בחמישה פרקים: אפריטיף, מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח ודיז'סטיף. כולו מתרחש במסעדה בה שני הזוגות מנסים להתמודד - כל אחד בדרכו עם הידיעה שבנם רוצח.

שני הזוגות מתמודדים עם שאלות מוסריות אתיות, במקביל לאינסטינקט הדורש מהורה להגן על ילדו.

מכיוון שרק בסופו של הספר מתקיים דיאלוג אמיתי בין הזוגות על דרך ההתמודדות, הרי שלכל מהלך הארוחה, מנסים הסועדים לברר בלי מילים כמה ידוע לזוג השני.

פאול, סובל מסוג של פסיכופטיה. הפסיכולוג אומר לו במהלך הטיפול בו, שעדיף שהוא לא יילד כי בעיה מסוג זה עוברת בתורשה. גם זו שאלה איתה מנסה הספר להתמודד: עד כמה הילד הרוצח בן ה-15 שהיה שיכור בשעת המעשה, אחראי באמת למעשיו. האם הוא או הגנים שהוא נושא גרמו לו לרצוח.

במקביל להתמודדות האישית של הארבעה, אנו נחשפים לנערים הרוצחים שחשופים לסחיטה מצד נער שלישי שראה אותם.

זה ספר שחושף את הקורא לצורך מקפיא דם של הורה לבחור בין החוק לבין ילדו. בין הסגרת הילד להסתרתו. שום דבר לא מובן מאליו בתהליך קבלת ההחלטות בספר הזה.

ארוחת הערב, מאת: הרמן קוך בהוצאת כתר. 262 עמודים.