|
|
|
אשתי יפה שלי, שפחתי האהובה,
כן את שייכת לי.
את שלי כשמרצונך את מתמסרת
כשחבלים כובלים אותך אל המיטה
כשדמעותייך ואנחותייך מתמזגות לאחת
כשעורך נחרט בשמי
כשגופך סופג הצלפותיי
כשהסכין לוטפת בך איום
כשנשמתך קוראת לי לקחת.
את במטבח, מכינה את חלקי העוף, מצפה בקורנפלקס ועוד רגע הם יכנסו לתנור.
אז, למשך 50 דקות, אבעיר את גופך שייקשר, יוצלף, ייחדר, ויספוג את הלהט שמלבן את חושיי.
אני מורעבת לגניחות שלך,
לאמון שבו את מעניקה לי את הפחדים שלך,
לדם, לסכין שעוברת על עורך - מסירה ממנו את השעווה...
לעתים עוצרת כדי לחדור את העור ולחרוט בו את שייכותך לי...
בעוד כמה דקות תסיימי את עבודת המטבח ותתחילי לעבוד את גברתך.
http://www.thecage.co.il/profile,52811.html
לפחות חמישים פעם היום אמרתי לך, כמה את עושה אותי מאושרת.
זה לא שעשית משהו מיוחד...
הלכנו להעביר יחד טיפול את המכונית,
בזמן שטיפלו בה, טיילנו בין חנויות בגדים ודגמנת לי שמלות קייציות מושלמות עלייך...
קניתי לך אותן 😄
החלפנו צמיגים - בשביל הנסיעה מחר...
קנית לי בגדים קצרים לקיץ ולטיול 😄
אכלנו ביפנית ששתינו אוהבות...
וחזרנו ממוטטות, כדי להירדם חבוקות ולהתעורר לערב שכולו היחד שלנו.
שוב ושוב זה הלב שצוחק כשאני איתך,
אלה העיניים שמביטות אל שלך
וזה הסומק שעולה אצל שתינו, גם אחרי שנה וארבעה חודשים יחד -
סומק של מאוהבות שרק גדלה והולכת, עם כל נשימה שאנחנו נושמות באותו המרחב.
אהבה מדהימה שכמותך,
כל פעם אני נזכרת בפליאה בהבטחות שהבטחת לי בתחילת הקשר - הבטחות שלא האמנתי באף אחת מהן...
שוב ושוב אני מתענגת על הדרך בה הגשמת לי את כולן.
היום חייכת ואמרת שאת אף פעם לא מבטיחה דברים שאת לא יכולה לקיים.
לפני שנה וארבעה חודשים אספת אלייך נפש שסועה ומעונה,
אהבתך החייתה את האדם שאני אוהבת להיות.
אני מתעוררת בבוקר, קמה לצחצח שיניים ומחייכת אל האישה שבראי.
את מבינה אהובתי - גרמת לי לאהוב את עצמי שוב.
מחר בבוקר נצא לטיול יחד, רגע לפני שהישראלים מציפים את הנחלים.
רק את ואני ביפי הפריחה, המים והחיות של צפון ישראל.
הפרחת בי את השממה אהובתי,
השקית נפש חרבה,
עשית אותי מאושרת.
אני מקווה שאני מצליחה לעשות לך את אותו הדבר.
תודה.
בעבודה: להתמקד. לא להתפזר. לא להתלהב מהחדש ולהזניח את המשעמם. לעמוד במילה. לסיים את כל מה שהתחלתי. להעניק את אותו שירות מיטיב לכל לקוח של המשרד שלי.
באמצע השבוע - לצאת עם אשתי ליום אחד בצפון שיהיה רק שלנו ושל הטבע...
ואז לחזור לעבוד.
בשישי בלילה לצאת למסיבה - הפעם שוב בדיווה.
שבת - מנוחה.
באמצע, כשרק אפשר... להתחבק, להתכרבל, להתנשק, להזדיין, להתחבק שוב, להירדם מחובקות, לצחוק, לדבר, לאהוב הכי חזק שאפשר ולגלות שיש מספיק לעוד ועוד ועוד אהבה :)
המקום:
שישי בערב, אנחנו מגיעות לדיווה.
המון זמן לא היינו שם, מעל לשנה.
קבלת הפנים נעימה כל כך - כזו שגורמת לנו להרגיש הכי רצויות בעולם.
חיבוקים, נשיקות, אני משאירה את התיק עם האביזרים בקבלה למשמרת ואנחנו נכנסות.
התפאורה:
אני אוהבת את איך שהעבדים מעריצים אותך.
אוהבת לראות אותם נופלים שדודים בפנייך.
אוהבת לראות אותך בהזדמנויות כאלה ואחרות מסשנת אותם.
הבעלות:
אני אוהבת שאת נחשקת כל כך - ושלי.
את הכי שייכת לי כשאת דומית מולם. זו גאווה של דומית בשפחתה.
אני אוהבת את השאלות הקבועות שלך אחרי: יש לך הערות? היית משנה משהו?
אוהבת לומר לך שאין לי שום הערות לתיקון או לשיפור. היום את כבר דומית למופת.
אנחנו רוקדות, מדברות עם החברים הרבים שנמצאים שם. יש אווירה של הפקרות מאורגנת באוויר.
אני מורעבת אלייך...
אל הישבן החלק והמושלם שלך, שמאדים מול ההצלפות שלי...
אל המבט שלך שמתקבע בעיניי לפקודתי, עד שעינייך נעצמות בעונג של ספייס והתמסרות...
הסשן:
אני מוציאה מהתיק שרשראות, אחת מהן אני מחברת אל טבעת הקולר שלצווארך. את השנייה אני מעבירה בטבעת השרשרת הראשונה ומשם אל ידייך בצורת T הפוך.
ברגע שאת כבולה, המבט שלך משתנה.
התנועות שלך נעשות חולמניות וכל גופך נשען עליי לתמיכה ולהגנה.
עכשיו את במקום הפרטי שלנו. המקום שאף אדם מלבדנו אינו רשאי לחדור אליו - אלא לפקודתי.
אני מסובבת אותך כך שזרועותייך שעונות על המדף הרחב שבקיר ואני מתחילה להצליף בך.
האצבעות שלי מוטחות בישבנך ואז חודרות אל בין רגלייך, לשחק ברטיבות שאני יוצרת.
לא אהובתי, את לא תגמרי כל כך מהר. אני רוצה את הכאב שלך ניתן לי כמנחה...
אני מניחה עלייך כיסוי עיניים ושבה להצליף בך בידיי בעוצמה גוברת.
עכשיו את במקום אחר. את לא רואה אף אחד. לא יודעת מי מביטים בך.
המבט שלי מפוקס רק בך ובעקבותיו ההצלפות שפוגעות בדיוק מוחלט.
זה רק אני ואת.
הגבירה ושפחתה.
ואני גאה להיות הבעלים שלך.
פותחת את התיק ומוציאה ממנו את השוטים השונים.
את זוכה להצלפות מכולם: מהזמש, מהעור, מהרשעון...
בהתמסרות מוחלטת את נשענת, כבר לא שומעת את המוזיקה או את האנשים...
הזמן טס, גם לי כבר אין מושג כמה זמן אני בונה בך את הכאב.
הוא חסר משמעות הזמן.
אני מסובבת ומושיבה אותך על הכורסה ליד, כדי שתוכלי לעוף אל הספייס שלך.
לרגע את משעינה את ראשך עליי, ואז אני פונה אל אורלי ומבקשת ממנה לשמור עלייך לרגע כשאני מביאה לך מים מהבאר.
מיד היא מתיישבת ומחבקת אותך ברכות ובאהבה שרואים רק אצל מי שהשליטה בדמה (תודה אורלי ומזל טוב ליגאל).
בדרך החוצה, חצי שעה אחרי, אנחנו רואות את שולץ מצליף אהבה ביהלום.
והם יפים לנו, כי הם דומים לנו כל כך 😄
מחר, כשהקטנה שלך תחזור לצבא, יהיה לנו סשן נוסף, הפעם רק שלנו, בבית.
אני מחכה לרגע בו אעטוף אותך אליי קטנה שלי.
גברתך.
יש מופעים מהסוג שאסור לפספס - סקנדל בהפקתה של אמילי קייג' - הוא אחד מאלה.
זה מופע שכולו חגיגה של נשיות גאה ומוחצנת. מופע כשרונות קומיים - סקסיים, שגרמו לנו לשבת בפה פעור, למלמל "אין דברים כאלה" (בעברית ובאנגלית), ולמחוא כפיים עד שכואב.
סקנדל הוא מופע בורלסק.
בתכנייה היה כתוב: "סקנדל הוא ערב שכולו מופעי בורלסק, קרקס, שירה ועוד הרבה יותר... ערב בניחוח שנות ה-20 עד שנות ה-50, מופעים ומוסיקה ברוח זו, ערב שכולו בידור למבוגרים, ערב שכולו טיז.." אבל סקנדל הוא הרבה יותר מהמילים המתארות אותו...
כמעט כל הצופות/ים הגיעו לבושות/ים בהתאם לרוח התקופה. שעה וחצי של איחור בהתחלת המופע (בכל זאת מדובר בתל אביב), העניקה לחלק מהצופים את ההזדמנות לפצוח בריקודי שנות העשרים-ארבעים של המאה הקודמת. צ'רלסטון, טוויסט וריקודים נוספים שאת שמם מעולם לא קלטתי, חגו בפינות שונות של המועדון ויצרו אווירה מופלאה.
גם הבחירה במועדון עצמו, התגלתה כנכונה. בשלבים כאלה ואחרים של המופע, יכולתי לדמיין שאני נמצאת במועדון אפלולי של בורלסק משנות המלחמה, ושהנשים המדהימות שמופיעות מולי, עושות כן בפני חיילים עייפים שחוזרים לרגע הביתה לנוח לפני שהם עולים שוב על הספיטפייר בדרך לעוד קרב אווירי...
אמילי הטיבה לבנות ערב שכולו ריגושים ומתח לקראת המופע הבא. המופעים שנעו בין הקומי לנועז, היוו חגיגה של נשיות ועוצמה נשית שכבשה את הבמה.
אני יודעת שאמתין למופע הבא בהפקתה. התמכרתי, ונדמה לי שבפעם הראשונה בחיי, אני יכולה לדבר על התמכרות טובה 😄
סקנדל! רוצו לראות!
http://www.facebook.com/event.php?eid=184676384902473
היא שלי.
לאורך כל החודש היא שלי בטוטליות שבה היא מתמסרת.
לאורך כל החודש היא מפעימה אותי - כל יום מחדש, בהשתייכות שלה אליי.
לאורך כל החודש אני יודעת שמבט, מגע, ליטוף, נשיקה, נשיכה, מילה... כל אלה - גורמים לה לנסוק אליי במבט מצועף ובאהבה טוטלית.
ופעם בחודש אני שלה באותה הצורה.
פעם בחודש, יום לפני המחזור, אני הופכת לשלולית של פסיביות שמתחננת להרגיש הכי אישה שלה.
ואז אני שלה בהתמסרות טוטלית - כי אחרת אמות מרוב הזדקקות לה בתוכי, בנשמתי, היא מערסלת וגוזלת אותי מעצמי, כדי להשיב אותי אליה בנחיתה רכה שכולה אהבה ושייכות.
פעם בחודש, משתקף אליי מעיניה המבט אליו היא רגילה להתמסר מולי - המבט הלוקח, הגוזל, המשייך, המכיל, האוהב כל כך. המבט שמאפשר לי לזלוג אל זרועותיה, להניח את הראש על כתפה ולנוח. לא לחשוב, לא לתכנן, לא להפעיל... פשוט לנוח ולהיות שלה.
לאורך כל החודש אני הדומית המסוקסת שלוקחת אותה למרחבי הספייס וההתמסרות. אבל פעם בחודש, אני שלה, כולי, כסאבית שלה. פעם בחודש אני משירה מעליי את השליטה והכוחניות ובמקומם אני לובשת את הצורך שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש בעבר - הצורך להשתייך, להיות קטנה ולהרגיש מוגנת בו בזמן - עם אשתי.
22 שנים אני פעילה כדומית וכל כך קשה לספר על החלק הנוסף, החלק שזקוק, שמתמסר. הוא לא מתאים למוניטין שיצרתי לי כדומית סדיסטית, אחת שמכשירה דומיות אחרות ומאלפת סאביות. אבל אם יש דבר אחד שאהובתי לימדה אותי, זה שאיתה - אני יכולה להיות כולי. איתה אני יכולה להיות גם חלשה, כואבת, מתמסרת ובעיקר בטוחה.
היא עושה לי אושר.
ועוד רגע יסתיים המחזור ושוב נתהפך :)
בחדשות חופרים בשאלה מה עובר היום על קצב?
אף אחד לא שואל איך מרגישות הנשים שנאנסו.
ואני שואלת, מה עובר על גילה קצב?
האם בחיים עם גבר אלים ואנס, היא יכלה לקום ולומר די?
האם גילה קצב סבלה מהחלאה הזה במשך עשרות השנים שלהם יחד את מה שהנאנסות על ידו סבלו?
האם גילה קצב מתפללת היום שהאיש הזה יישב בכלא?
האם הכלא שלו מבטיח את היציאה מהכלא שלה?
אני מקווה בשבילה שכן.
כן נו, עברו חודשיים בלי אבל בסוף נשברתי והחזרתי את מנוי הזהב שלי.
כלובי צריך לממן לי טיפולי גמילה.
***
וכן, עם החברים שלנו אנחנו יכולים לפעמים לריב, ועדיין לא לאבד אותם.
כי החברים שלנו הם אלה שיודעים עד כמה אנחנו והם, רק אנושיים.
**
והאישה שלי יצרה לי מתחם מספיק בטוח, כדי שאוכל להיות בו כל מה שאני,
אפילו ילד/ה שנהנית להתחפש ל-Big Bad Bandit.
*
בסופו של יום, אני נכנסת איתה למיטה, מחבקת אותה קרוב אליי, מנשקת
ומודה לאלוהים על הזכות לאהוב אותה ולהיות נאהבת על ידה.
