היא שלי.
לאורך כל החודש היא שלי בטוטליות שבה היא מתמסרת.
לאורך כל החודש היא מפעימה אותי - כל יום מחדש, בהשתייכות שלה אליי.
לאורך כל החודש אני יודעת שמבט, מגע, ליטוף, נשיקה, נשיכה, מילה... כל אלה - גורמים לה לנסוק אליי במבט מצועף ובאהבה טוטלית.
ופעם בחודש אני שלה באותה הצורה.
פעם בחודש, יום לפני המחזור, אני הופכת לשלולית של פסיביות שמתחננת להרגיש הכי אישה שלה.
ואז אני שלה בהתמסרות טוטלית - כי אחרת אמות מרוב הזדקקות לה בתוכי, בנשמתי, היא מערסלת וגוזלת אותי מעצמי, כדי להשיב אותי אליה בנחיתה רכה שכולה אהבה ושייכות.
פעם בחודש, משתקף אליי מעיניה המבט אליו היא רגילה להתמסר מולי - המבט הלוקח, הגוזל, המשייך, המכיל, האוהב כל כך. המבט שמאפשר לי לזלוג אל זרועותיה, להניח את הראש על כתפה ולנוח. לא לחשוב, לא לתכנן, לא להפעיל... פשוט לנוח ולהיות שלה.
לאורך כל החודש אני הדומית המסוקסת שלוקחת אותה למרחבי הספייס וההתמסרות. אבל פעם בחודש, אני שלה, כולי, כסאבית שלה. פעם בחודש אני משירה מעליי את השליטה והכוחניות ובמקומם אני לובשת את הצורך שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש בעבר - הצורך להשתייך, להיות קטנה ולהרגיש מוגנת בו בזמן - עם אשתי.
22 שנים אני פעילה כדומית וכל כך קשה לספר על החלק הנוסף, החלק שזקוק, שמתמסר. הוא לא מתאים למוניטין שיצרתי לי כדומית סדיסטית, אחת שמכשירה דומיות אחרות ומאלפת סאביות. אבל אם יש דבר אחד שאהובתי לימדה אותי, זה שאיתה - אני יכולה להיות כולי. איתה אני יכולה להיות גם חלשה, כואבת, מתמסרת ובעיקר בטוחה.
היא עושה לי אושר.
ועוד רגע יסתיים המחזור ושוב נתהפך :)
לפני 13 שנים. 23 במרץ 2011 בשעה 9:32
