הבלוג של השולט אור

ישבתי עכשיו מול הטלביזיה כשאני בוכה את נשמתי מגאווה על העם שלנו, שמלמטה דורש מהפוליטיקאים להחזיר כבר את הילד הזה הביתה.

מחאה אזרחית שגורמת לי להיות גאה בהיותי ישראלית.

בחמישי יצאנו למסיבה של הספייס.
הבטחתי מהבוקר ליפה שאיתי הפתעה.

חשוב לציין: אסור להבטיח לנשלטות הפתעה, אלא אם כן את מוכנה כדומית לשאת בתוצאות מעשייך. הן ממש, אבל ממש, גרועות בדחיית סיפוקים.

מהרגע בו הבטחתי לה הפתעה בבוקר ועד שהתחלנו להתלבש בערב, היא ניסתה להפתיע אותי בשאלות שמטרתן אחת... לברר מה ההפתעה. היא התחננה, הבטיחה מיני שוחדים מיניים... אבל אני - עיקשת ופראיירית - שומרת על ההפתעה.

כשהגיע הערב, עברנו יחד על הבגדים למסיבה. מיד לאחר השמלה, הגרביונים, המגפיים והמחוך שהיא לבשה, הגיע זמן ההפתעה.

אל הקולר שלה, חיברתי שרשרת שירדה עד לגובה כפות ידיה, ואליה התחברה שרשרת נוספת שבסופה אזיקים שעטפו את ידיה. לאחר שהיא נקשרה לטעמי, הבהרתי לה שהערב הוא ערב מיוחד במינו - אסור לה לומר מילה לאיש מלבדי.

את הדרך העברנו בתחנונים ובמניפולציות שלה, שגרמו לי לצחוק את נשמתי, אבל לא ויתרתי על ביצוע החלטתי - האהובה שלי יכולה לדבר בשפת הסימנים אבל לא להשתמש בקולה.

ברור שכל החברים שלנו במסיבה הבינו מיד שאסור לה לדבר וכווווולם התעקשו דווקא באותו הערב לשמוע לשלומה. היא החווירה, הוריקה, פישלה פעם אחת, אבל בסופו של ערב, היא הצליחה לשתוק עד ששחררתי אותה מהאלם.

התגאיתי בה. ברור. מי כמוני יודעת כמה קשה לה לשתוק :)))

באותה המסיבה ציפתה לי הפתעה - לפני כמעט שבועיים חגגתי את יום הולדתי בצנעה בשל מותו של אביה של אשתי. מסתבר שהמהממת שלי תפסה שיחה מאחורי גבי עם לל"ג המהממת לא פחות, וזו הפתיעה אותי באמצע הערב בעוגת שוקולד מופלאה שברכה עם שמי מעטרת אותה. אי אפשר לתאר כמה התרגשתי מהמחווה היפה הזו וזה הזמן להודות שוב ללל"ג, לאייר וכל הצוות המהמם של הספייס על האירוח הנפלא ועל האהבה שהם יודעים להעניק.

בחזרה אל הכבולה שלי...
בשלב כלשהו של הערב השכבתי אותה על הכלוב הניצב בכניסה למועדון, כדי להצליף בה את אהבתי. שום דבר לא יפה יותר מהשפחה המושלמת שלי, כשהיא מרחפת אל הספייס המתוק שאני מעניקה לה.
זה היה ערב מושלם בזכותה, בזכות אהבתה ובזכות החברים שלנו.

נשיקות.

מותו של אביה של אשתי בתחילת השבוע שעבר, הוביל לביטול מסיבת הבאולינג/ביליארד שתכננתי לחגוג עם חברותי וחבריי ביום ההולדת שלי.

במקום זה, מחר בערב נתארח בביתו של זוג חברים קרוב בתוספת אחת מחברותיי הקרובות ביותר, לארוחת שף מדהימה (שפית שמומחית בבשר ובשוקולד, ומלא אהבה לניגוב מהצד... מה יכול להיות יותר טוב מזה?)

בשישי אתלבש בהתאם ואצא לצלם את המלחמה בבילעין (חמושה במצלמה פיצוצית ובהתלהבות שלא הרגשתי כבר 20 שנים מאז שצילמתי עיתונות בפעם האחרונה). אח"כ אקנח עם אשתי אצל אמי ומשפחתי.

ובשבת...

בשבת, הבהרתי לזוגתי שתחיה ולחברתי פרח, שאחרי 20 שנים (שוב 20, אני ביומולדת נוסטלגי) בהן לא ביקרתי בספארי - לשם הן לוקחות אותי ואני רוצה במינימום לקנות שם שערות סבתא 😄

זה הולך להיות יומולדת של עשיית דברים שלא עשיתי כבר המון זמן (מאמי... אנחנו חוזרות לעשות סקס לכבוד היומולדת, אבל את זה נתחיל כבר הערב, כפרומו יומולדת).

נשיקות לכולם.

יש במוות סוג של נחמה.
יש את הידיעה שעשינו הכול כדי להקל עליו,
שנלחמנו כדי שלא יכאב, שלא ירגיש...

הלילה, היה הלילה הראשון מזה שבועות בו ישנו ברצף. שינה של תשושות, של מי שהותשו מהפחד שליווה את החודשים האחרונים. בהתחלה זה הפחד מפני המחלה, אחר כך מפני הכאב שעלול להתלוות אליה ובסופם של לילות אחרונים - הפחד מפני התמשכותם והתפילה שמבקשת "די, הוא סבל מספיק. תן לו ללכת ולא לסבול עוד".

רגע לפני שנרדמנו הלילה, הבטת אל עיניי ושאלת אותי, אם עשינו את הדבר הנכון כשביקשנו מהרופאים להגדיל את כמות המורפיום, עד לרמה בה הוא ישקע בקומה? ידענו, שכמות שכזו תזרז בסופו של דבר את מותו.

אמרתי לך הלילה, שעצם ההתלבטות מלמדת שפעלנו לטובתו ולא לטובתנו. האהבה אליו הייתה ותהיה אין סופית. הוא היה אב מופלא לך אשתי ולאחייך, והוא היה בן זוג אוהב, מגונן ומעניק לאמך במשך 56 שנים. אבא שלך היה פשוט אדם טוב. וכל כך מעטים האנשים הבאמת טובים בעולם הזה, שהוא התבלט בין האחרים.

אביך זכה לטקס לוויה שהיה היפה והעדין ביותר בו השתתפתי אי פעם. כל כך הרבה אנשים אוהבים אותו ויזכרו אותו. זה היה טקס מהסוג שאנשים שעשו טוב בחייהם זוכים לו.

עכשיו את בשבעה. את, אחייך, אמך והמבקרים שמציפים את הבית באהבה, במאכלים ובהקשבה. עכשיו זה זמן האבל ויש את הפחד שמבצבץ בשאלה: מה יהיה על אמך בתום האבל? מה יקרה כשאחרון המנחמים יעזוב את דירתה, ולראשונה ב-56 שנים היא תהיה לגמרי לבד? בת 79 ולבד. זה כל כך מפחיד.

היו להם יחד חיים מלאים כל כך בחוויות, בעשייה, בחברים, בזוגיות בה הם לא הפסיקו לזעוף זה על זו מתוך חיוך של הרגל. אמא שלך אמרה שהיו כל כך הרבה דברים שהיא לא הספיקה לומר לאביך, ואני חשבתי שאחרי 56 שנים יחד, כל מה שנשאר לומר זה "תודה, אני אוהבת אותך".

אחיך אמר בהספד שלו שזה היה בסדר שזה יגמר, רק עוד לא. מתי שהוא בעתיד, אבל עוד לא. על אף העובדה שאביך הגיע לגיל 83, התחושה של כולם מסביב היא שהוא מת מוקדם מדי. אי אפשר להתרגל לעזיבתו של אדם נוכח כל כך.

עכשיו, יש געגוע שרק התחיל ויתמשך על פני שנים של זיכרון לאדם שהעניק לך בילדותך את הבסיס האוהב עליו התפתחת לאדם המופלא שאת היום אהובתי.
יש אהבה שתישאר כלפיו כל זמן שמי מאיתנו קיים כדי לזכור.
ויש נחמה בידיעה שהוא כבר לא סובל. שהוענק לו המוות המכובד לו הוא היה זכאי.

אני אזכור אותו כסוג של ג'ון ויין שהכרתי. גבר בן 83, גבוה, זקוף, אתלט, נהג שודים מטורף, בעל חוש הומור ובעיקר - כאדם מלא האהבה שהוא היה. אהבתי את אבא שלך ואזכור אותו תמיד.

שוב ושוב את מזהירה אותי שאפסיק לשבור את הצעצוע שלי, וללא הועיל.

כשאני גוהרת מעלייך, מחדירה לתוכך את הזין שממלא את כולך באנחות ומניעה את אגני בתנועות מדודות המעמיקות לחדור אלייך... זה המבט שלך שגורם לי לבסוף לאבד שליטה ולכבוש אותך בכל תנועה של זיון.

אני זקוקה להתמסרות הזו, לכאב המשולב בעונג אותו אני מעניקה לך, עד שהטירוף האוחז בי מעלייך הופך לזעקת כיבוש והתמסרות כאחד.

אלה הרגליים שלך שמכתרות את גופי ומנחות אותי להעמיק לתוכך,
זו הרטיבות המתפרצת שמשפריצה ממך אל הסדינים עד למזרן,
זה הצורך הבלתי נשלט שלי להפוך אותך לצעצוע הפרטי המזויין שלי, לחור החדירות שלי...
שוב ושוב אני חודרת אלייך, משנה את התנוחה ומעמיקה שוב, עד ששתינו קורסות חסרות נשימה וגם אז, בעילפון אני חייבת לשוב ולחדור כדי להזכיר לך שייכות.

יומיים אחרי את עם דלקת בשלפוחית השתן ובכליות. במבט נוזף את מזכירה לי שדווקא הזכרת לי שאסור לשבור את הצעצוע. את הזכרת ואני שוב לא הקשבתי.

התנזרות.
הכי קשה היא ההתנזרות.

כן, יש לך תחת מדהים ביופיו שאני אוהבת לחדור, אבל את עם הדלקת ואני עם השפעת, ולשתינו אין כרגע כוח לזיונים.

אחרי חמישה ימי התנזרות את מצמידה את ישבנך אליי, קוראת לי לדרוש שוב את מה ששייך לי. זה מהיר, מתגעגע... כזה שמשאיר רעב לעוד, אבל מזכיר את היחד גם בהתנזרות.

עוד לא אמרתי מילה על אהבה?
את הצעצוע המדהים שלי, ואני מטורפת עלייך.

את שלי.

את שלי כמו ששום דבר ואף אחד מעולם לא היה שלי.
את שלי בנשימות שאת נושמת כשאת ישנה לצדי,
שלי באנחות המתייפחות מעומקייך כשאני מעמיקה לחדור לתוכם, חוצבת בך שייכות.

בדרך כלל בבקרים של סוף השבוע, אני משתדלת להתעורר קצת לפנייך כדי לפנק אותך בארוחת בוקר מענגת במיטה. הפעם זה היה בוקר שונה.

התעוררתי והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שאני רוצה לסשן אותך ולקחת אותך אליי.
כשהסתכלתי בשעון ונזכרתי בכל המטלות שמצפות לנו היום לקראת האירוח בערב, הבנתי שסשן ארוך לא בא בחשבון.

התעוררת גם את.
התעוררת ומיד התמסרת לנשיקות ולחיבוקים שלי, שליטפו אותך היפה, הקטנטונת, הסקסית האהובה שלי.

זה המבט שלך המתמסר, שהעלים את היכולת לחשוב בבהירות. כל מה שרציתי היה להעמיק לתוכך.
שלחתי אותך למטבח ופקדתי עלייך להכין לי חביתה טעימה לארוחת בוקר במיטה.
כדי להבטיח ריכוז במשימה, הצמדתי לפטמותייך שני אטבים כואבים.

הלכת למטבח.
ככל שהדקות נקפו, יכולתי לדמיין את מה שעובר עלייך שם, כואבת וטורחת למען גברתך.
ידעתי שהאטבים מפריעים לך לנוע. את לא טובה בחלוקת קשב, וידעתי שקשה לך להתרכז בהכנות כשכואב לך.
יכולתי לדמיין את ה"אוף" שעולה בך ולצדו את הידיעה שגברתך שלחה אותך לטרוח למענה ולכן את תעשי כמיטב יכולתך כדי להצליח.
ידעתי שהפטמות מתחילות ממש לכאוב. זה כאב שצורב בתודעה, כאב שפועם בכל תנועה.
כאב שמרגיז וכאב שמנמיך בו זמנית אל הבחירה שלך להתמסר לי כרצוני.

עשר דקות חלפו. הגעת בחזרה לחדר אוחזת מגש ובו חביתה מדהימה ממולאת בנקניק מטוגן חתוך קטן. סלט חתוך בדייקנות עדינה ושתי פרוסות לחם קלויות מרוחות בחמאה. מעולם לא אכלתי חביתה טעימה יותר מזו שהגשת לי בעיניים דומעות מכאב ומהתמסרות.

רק לאחר שהמגש הונח על ברכיי, הרמת את הכותנת והתחננת שאסיר את הכאב מפטמותייך.
הדמעות שהענקת לי בהתמסרות שלך, היו היפות ביותר שקיבלתי מעודי.

אחרי שהסרתי את האטבים והבאת גם לך חביתה, ואחרי שאכלנו שתינו, שוב לא יכולתי להתחשב במטלות. שכבת לצדי במלוא תפארתך כשפחתי, וכל שיכולתי לעשות היה להרכיב עליי את הזין ולזיין אותך במשך שעה ארוכה, מתמסרת בעצמי לכורח הזה שנוצר בין שתינו - השולטת ושפחתה. כורח שהופך אותך לחור, לזונה, לשפחה, לכלבה... לשולטת ללא מצרים בלבי.

כשאת נותנת לי אותך כפי שאת נותנת, את גורמת בתוכי לבערה, שרק החדירה האלימה לתוכך וצרחות האורגזמה שלך יכולות להרגיע.
לא סתם הצרפתים קראו לאורגזמה "המוות הקטן". בתוכך אני חיה ומתה כל פעם מחדש.

לפעמים, גם שולטת יכולה להרגיש סוג של חוסר אונים מול הנשלטת שלה.
כשולטת, התפקיד הראשון שלי, הוא להגן עליה וגם מפניי אם צריך.
אסור שהצרכים שלי יבואו על חשבון הפחדים או הקשיים שלה.
ועובר גבול כל כך דק בין הרצון שלה לרצות ולתת, ובין המקום בו היא עלולה לעשות דברים שלא טובים לה - בשבילי.

זה המקום שבו התפקיד שלי הוא לסרב לנתינה שלה.

אבל מה אם במשך חודשים אני יודעת שאקט מסוים לא נכון לה ולכן הוא לא קורה, ואז פתאום היא רוצה לקיים אותו אחרי שהיא מגלה שהתכוונתי לבצע אותו על אחרת שעמדתי לסשן?
פתאום מול הרעב שלי שהודחק לאותו האקט, היא מדברת על רצון להתמסר, לתת, להיות שם בשבילי באותו האקט בדיוק...
ואני לא יכולה לקחת את מה שמוצע לי, כי אין לי מושג אם זה מוצע מהמקום של המצוקה הרגעית שעלתה בה או ממקום אמיתי.

הפחד לפגוע בה והפחד מהאכזבה, כל כך חזקים, שהם יוצרים סוג של חוסר אונים, שמשתק אותי.
כי בחיים, לעומת הפנטזיה, לא מספיק לומר "היא שלי והיא תעשה כרצוני" ולא מספיק לי לדעת שכשאני מאתגרת אותה והיא עומדת באתגר, היא מרגישה שהיא הכי הצליחה בעולם. בחיים, השפחה שלי היא גם אשתי או אולי היא קודם כל אשתי. איתה אני חולקת את חיי, עליה אני מגינה.

מסובך לי בראש עכשיו.


חברים יקרים,
הצלחנו לפתור את הבעיה. בחיוך אומר: לפעמים צריך להתייחס לנסיכה כמו אל זונה ואל זונה כמו אל נסיכה. יחד, היינו צריכות להיזכר בעובדה שהיא שולטת לי בלב ללא עוררין ושאני שולטת לה בתחת! :))
הכול בסדר, אפשר לנשום.

ואין מילים!
פשוט מסיבה מושלמת.
חברים, תודה על הפינוק ועל ההשקעה.

לפני שנה בדיוק אחזתי בכם בפעם האחרונה.
שעה וחצי שלמה של עונג בחברתכם בבית הקפה, זמן בו האכלתי אתכם, רקדתי איתכם עם הנגנים שניגנו ג'ז,
זמן של תמימות שליכד את שלושתנו באהבה.
אף אחד מאיתנו לא ידע שלמחרת יינקמו בנו הקנאה והרוע, ויפרידו בינינו בשם זכות ההולדה.
לא העלינו על דעתנו שכל ההבטחות יופרו בשמה של הקנאה על קילורה של אשתי על ידי.

שנה שאני מחכה לכם אהוביי.
שנה בה לא שכחתי אתכם לרגע.
לעולם לא אשכח.
לעולם גם לא אפסיק לחכות לרגע בו אוכל לשוב לחייכם מבלי שימנעו זאת בעדנו.

אהוביי, ילדיי המדהימים,
אני מייחלת לאושרכם.
שנה של געגוע שהורכב מאלפי רגעי זיכרונות.
היו מאושרים.

אף אחת לא נולדה עם שוט ביד. בואו ללמוד איך לשמור על הנשלטות שלכן מפני פגיעה. בואו ללמוד איך להגן על עצמכן גם בתוך ההתמסרות. הרצאה חובה לשולטת ולנשלטת - המתחילה והמנוסה.

כל הפרטים כאן:
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=256156&blog_id=360