לפעמים, גם שולטת יכולה להרגיש סוג של חוסר אונים מול הנשלטת שלה.
כשולטת, התפקיד הראשון שלי, הוא להגן עליה וגם מפניי אם צריך.
אסור שהצרכים שלי יבואו על חשבון הפחדים או הקשיים שלה.
ועובר גבול כל כך דק בין הרצון שלה לרצות ולתת, ובין המקום בו היא עלולה לעשות דברים שלא טובים לה - בשבילי.
זה המקום שבו התפקיד שלי הוא לסרב לנתינה שלה.
אבל מה אם במשך חודשים אני יודעת שאקט מסוים לא נכון לה ולכן הוא לא קורה, ואז פתאום היא רוצה לקיים אותו אחרי שהיא מגלה שהתכוונתי לבצע אותו על אחרת שעמדתי לסשן?
פתאום מול הרעב שלי שהודחק לאותו האקט, היא מדברת על רצון להתמסר, לתת, להיות שם בשבילי באותו האקט בדיוק...
ואני לא יכולה לקחת את מה שמוצע לי, כי אין לי מושג אם זה מוצע מהמקום של המצוקה הרגעית שעלתה בה או ממקום אמיתי.
הפחד לפגוע בה והפחד מהאכזבה, כל כך חזקים, שהם יוצרים סוג של חוסר אונים, שמשתק אותי.
כי בחיים, לעומת הפנטזיה, לא מספיק לומר "היא שלי והיא תעשה כרצוני" ולא מספיק לי לדעת שכשאני מאתגרת אותה והיא עומדת באתגר, היא מרגישה שהיא הכי הצליחה בעולם. בחיים, השפחה שלי היא גם אשתי או אולי היא קודם כל אשתי. איתה אני חולקת את חיי, עליה אני מגינה.
מסובך לי בראש עכשיו.
חברים יקרים,
הצלחנו לפתור את הבעיה. בחיוך אומר: לפעמים צריך להתייחס לנסיכה כמו אל זונה ואל זונה כמו אל נסיכה. יחד, היינו צריכות להיזכר בעובדה שהיא שולטת לי בלב ללא עוררין ושאני שולטת לה בתחת! :))
הכול בסדר, אפשר לנשום.
לפני 13 שנים. 25 בינואר 2011 בשעה 9:51
