יש במוות סוג של נחמה.
יש את הידיעה שעשינו הכול כדי להקל עליו,
שנלחמנו כדי שלא יכאב, שלא ירגיש...
הלילה, היה הלילה הראשון מזה שבועות בו ישנו ברצף. שינה של תשושות, של מי שהותשו מהפחד שליווה את החודשים האחרונים. בהתחלה זה הפחד מפני המחלה, אחר כך מפני הכאב שעלול להתלוות אליה ובסופם של לילות אחרונים - הפחד מפני התמשכותם והתפילה שמבקשת "די, הוא סבל מספיק. תן לו ללכת ולא לסבול עוד".
רגע לפני שנרדמנו הלילה, הבטת אל עיניי ושאלת אותי, אם עשינו את הדבר הנכון כשביקשנו מהרופאים להגדיל את כמות המורפיום, עד לרמה בה הוא ישקע בקומה? ידענו, שכמות שכזו תזרז בסופו של דבר את מותו.
אמרתי לך הלילה, שעצם ההתלבטות מלמדת שפעלנו לטובתו ולא לטובתנו. האהבה אליו הייתה ותהיה אין סופית. הוא היה אב מופלא לך אשתי ולאחייך, והוא היה בן זוג אוהב, מגונן ומעניק לאמך במשך 56 שנים. אבא שלך היה פשוט אדם טוב. וכל כך מעטים האנשים הבאמת טובים בעולם הזה, שהוא התבלט בין האחרים.
אביך זכה לטקס לוויה שהיה היפה והעדין ביותר בו השתתפתי אי פעם. כל כך הרבה אנשים אוהבים אותו ויזכרו אותו. זה היה טקס מהסוג שאנשים שעשו טוב בחייהם זוכים לו.
עכשיו את בשבעה. את, אחייך, אמך והמבקרים שמציפים את הבית באהבה, במאכלים ובהקשבה. עכשיו זה זמן האבל ויש את הפחד שמבצבץ בשאלה: מה יהיה על אמך בתום האבל? מה יקרה כשאחרון המנחמים יעזוב את דירתה, ולראשונה ב-56 שנים היא תהיה לגמרי לבד? בת 79 ולבד. זה כל כך מפחיד.
היו להם יחד חיים מלאים כל כך בחוויות, בעשייה, בחברים, בזוגיות בה הם לא הפסיקו לזעוף זה על זו מתוך חיוך של הרגל. אמא שלך אמרה שהיו כל כך הרבה דברים שהיא לא הספיקה לומר לאביך, ואני חשבתי שאחרי 56 שנים יחד, כל מה שנשאר לומר זה "תודה, אני אוהבת אותך".
אחיך אמר בהספד שלו שזה היה בסדר שזה יגמר, רק עוד לא. מתי שהוא בעתיד, אבל עוד לא. על אף העובדה שאביך הגיע לגיל 83, התחושה של כולם מסביב היא שהוא מת מוקדם מדי. אי אפשר להתרגל לעזיבתו של אדם נוכח כל כך.
עכשיו, יש געגוע שרק התחיל ויתמשך על פני שנים של זיכרון לאדם שהעניק לך בילדותך את הבסיס האוהב עליו התפתחת לאדם המופלא שאת היום אהובתי.
יש אהבה שתישאר כלפיו כל זמן שמי מאיתנו קיים כדי לזכור.
ויש נחמה בידיעה שהוא כבר לא סובל. שהוענק לו המוות המכובד לו הוא היה זכאי.
אני אזכור אותו כסוג של ג'ון ויין שהכרתי. גבר בן 83, גבוה, זקוף, אתלט, נהג שודים מטורף, בעל חוש הומור ובעיקר - כאדם מלא האהבה שהוא היה. אהבתי את אבא שלך ואזכור אותו תמיד.
לפני 13 שנים. 24 בפברואר 2011 בשעה 12:11