בת שתיים עשרה, עלעלתי להנאתי באנציקלופדיה לאומנות שאמי רכשה. בכרך הרביעי הגעתי לתמונה ששינתה את חיי. השינה, של גוסטב קורבה. תמונה בה שתי נשים ישנות מכורבלות בסערה שקטה לאחר מעשה האהבה. כשראיתי את התמונה ידעתי שמצאתי את ההגדרה לתחושות שהיו בי, וכבר באותו הערב הודעתי לאמי שאני לסבית.
בת חמש עשרה מימשתי לראשונה את הידיעה, ומאז לא חדלתי. אהבתי נשים לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים. אהבתי אותן בסערה ולעיתים בכאב. את חלקן אהבתי ללילה בסופו זכרתי רק את אנחותיהן ותאוותיהן, וחלקן הפכו לחלק מנוף חיי למשך שנים ארוכות.
אבל מעולם, בכל לילות השינה שצברתי לצד הנשים שאהבתי, לא הגעתי למימוש התמונה שהגדירה את המיניות שלי בגיל 12.
מעולם, עד שנכנסת אל חיי.
השינה שלנו המשותפת, מעניקה לשתינו מסגרת אהבה. אנחנו מתעוררות לעיתים באמצע הלילה, אוחזות זו בכפה של זו, באצבעות שלובות, נהנות מהחום המוכר כדי להירדם שוב.
זו שינה שיש בה תשוקה בלתי נשלטת, רעב למגע שאין להשביעו וחום של בית.
שוב ושוב אנחנו מגששות זו אל זו בשכבנו לישון. שוב ושוב אנחנו שולחות יד מגששת בתנועה ראשונה של ערנות, כדי לבדוק שהשנייה נמצאת ליד.
זו שינה שיוצרת בטחון אחרי שנים של אין. שינה שמקיצים ממנה אל עונג רגעי או מתמשך. שינה שלפניה אנחנו שוכבות במיטה, משוחחות, מתחבקות ונוגעות. תמיד נוגעות.
לראשונה בחיי אני מגשימה את החיפוש שנמשך כל כך הרבה שנים.
סוף סוף, הגעתי הביתה.
לפני 12 שנים. 15 במאי 2011 בשעה 6:37
