הבלוג של השולט אור

שני הספרים הללו נכתבו בסגנון שונה מאוד מהסגנון המערבי לו אנו מורגלים. שני הסופרים מצליחים להעביר (גם בזכות התרגומים המדהימים), את הריחות, הטעמים, המראות ובעיקר, את דרך החשיבה השונה כל כך מזו המערבית. ניתן לחוש בקצב השונה ובסגנון השונה, את התרבויות מהן באו הסופרים הללו. זה חלק מסוד קסמם בעיניי.


"אלף שמשות זוהרות"

הסופר חאלד חוסייני יליד אפגניסטן מביא לנו גם בספרו השני את זוועות הקיום במדינה השסועה כבר שלושים שנים בקרבות.

בספרו הראשון "רודף העפיפונים" עליו המלצתי בעבר http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=63320&blog_id=360, הביא חוסייני את סיפור חברותם הטראומטית של שני נערים אפגניים.

בסיפרו החדש, מצליח חוסייני להביא את סיפור הנשים החיות בקאבול שבאפגניסטן והוא עושה זאת בצורה שמשכיחה לחלוטין את העובדה שגבר כותב בקולן.

זהו סיפורן של שתי נשים - מריאם וליילה.
מריאם היא הראמי - ממזרה שנולדה מחוץ לחיי הנישואין. אמא מגדלת אותה בבית מבודד ואביה העשיר והנשוי, מגיע לבקר אותה פעם בשבוע. מריאם אינו יודעת קרוא וכתוב, אין לה זכויות והיא קיימת כדי לשרת.

ליילה היא בתם של מורה משכיל ושל אם לא תפקודית, ששני בניה יצאו להרים להילחם לצד המוהג'דין שנלחמו אלו באלו וחמולה בחמולה, ובתוך כך נלחמו בכיבוש הרוסי. ליילה היא צעירה מבריקה שאביה דוחף שתלמד באוניברסיטה לפני שתינשא.

שתי הנערות מגיעות בהפרש של 15 שנים לביתו של ראשיד - הסנדלר גס הנפש והאלים, שהופך את חייהן לסיוט מתמשך ומבועת.

תחת המשטר הדתי אין לאישה האפגנית זכויות. וחוסייני מטיב לתאר את הכלא בו חיות הנשים אם בביתן ואם ברחוב האפגני.

האלימות היא חלק מחייהן של הנשים האפגניות. הן אינן יכולות להתלונן, נשללת מהן הזכות ללמוד, לעבוד או להסתובב ברחוב ללא מלווה. לקיומן הן תלויות לחלוטין במי שמדכאים אותן.

חוסייני מביא בשפה עשירה ורהוטה את מראותיה של קאבול המופגזת פעם על ידי הרוסים ופעם על ידי הטאליבן. תמונות של מוות ואיברים קטועים ממלאים את היומיום האפגאני לצד שנים של בצורת ורעב.

ובתוך כל הזוועות, נוצרת אהבת אמת בין שתי הנערות שהיו לנשים. הן עוד זוכרות איך לחלום והחלומות מעניקים להן את הכוח לשרוד.

חוסייני יצר ספר שהקצב שלו איטי יותר מהקצב בספרו הקודם - זהו קצב נשי, קצב שיש בו מוות וחודשי היריון בבית שהרחוב כמעט אינו חודר מבעד לחלונותיו והמבט בו אינו מצליח להסתכל לצדדים מבעד לחרכי הבורקה שהנשים נדרשות לעטות עליהן כשהן יוצאות מהבית.

זה ספר מרתק, עשיר בצלילים, בריחות ובטעמים השונים כל כך מאלה להם התרגל האדם המערבי. פילוסופיית החיים בו סבילה - הכול ברצון אללה, ולאכזריות הקיום שבו אין גבולות.

אלף שמשות זוהרות מאת: חאלד חוסייני בהוצאת מטר. 379 עמודים.




"קפקא על החוף"

קפקא טאמורה בורח מהבית בגיל 15 במטרה להימלט מנבואתו של אביו שניבא שקפקא יהרוג את אביו וישכב עם אמו ועם אחותו (הדימיון לאדיפוס אינו מקרי). קפקא עוזב את הבית כשהוא נחוש להפוך לבן ה-15 החזק ביותר בעולם תוך הימנעות ממימוש הנבואה. הוא אינו מכיר את אמו ואת אחותו - אמו נטשה את הבית כשהוא היה בן ארבע ולא נשארה לו תמונה אחת שלה.

נאקאטה, הוא זקן פגוע ראש המשתמש ביכולת היחידה שלו - היכולת לשוחח עם חתולים ולהבין את שפתם, כדי לאתר חתולים שאבדו. אירוע טראומתי מאלץ את נאקאטה לעזוב את שכונת מגוריו - השכונה בה גדל קפקא, ולצאת למסע משנה עולם לצדו של נהג משאית צעיר.

"קפקא על החוף" אינו דומה לשום ספר שקראתי בימי חיי. לכן אני מתקשה מאוד לכתוב עליו ביקורת. גם כי כל דבר שאכתוב יהפוך את הביקורת לפאזל של ספויילרים ואני לא רוצה לקלקל לקורא את החוויה, וגם כי מורקמי יצר ספר שלא ניתן כמעט לבקר באמצעים סטנדרטיים.

הספר נע בין ההזוי למציאותי עד שאין עוד חוצץ בין השניים, ובכל זאת, הכול בו נראה אפשרי. אף אחת מהדמויות בספר אינה שטוחה ועדיין, רב הנסתר בו על פני הגלוי.

זו יצירה המתעלמת מכל טאבו חברתי או מוסרי. הגיבורים קובעים בעצמם את אמות המוסר שלהם, שאינן נסמכות על קביעות החברה והקורא מזדהה עם הבחירות בהן הם בחרו - פשוט כי אי אפשר לדמיין בחירה שונה.

זה סיפור של התפכחות, של תבונה ושל חיפוש. מאחר שאין דמויות שטוחות - כל הדמויות בספר הן הגיבורות וכל אחת מהן עוברת מסע משלה.

זה אחד הספרים היותר מרתקים שקראתי עד היום.

קפקא על החוף מאת: הרוקי מורקמי בהוצאת כתר. 569 עמודים.