הייתה לי הלילה שיחה ארוכה אל תוך הבוקר עם חברה. בין השאר דיברנו על התפקידים שכל אחד מאיתנו ממלא בבועת העולם הבדסמי שלנו, ועל כמה שהתפקידים המוגדרים הללו לא רק מקבעים אותנו, אלא מחייבים אותנו בשם איזו מראית עין, לשחק כלפי חוץ את מי ואת מה שאנחנו לא באמת.
יש כאן כמה הגדרות אפשריות: שולט/ת, נשלט/ת, מתחלף/ת, לא בעסק ומטרתן של ההגדרות לחסוך לנו שלב בתהליך ההיכרות. קוראים פרופיל של X, רואים מה הוא ומי הוא, ואז מחליטים אם ליצור קשר.
אבל יש משהו מקומם בחשיבות שאנחנו מעניקים להגדרות הללו בחיי היומיום. המון חברות סיפרו לי על הדום שהן נפלו עליו ושסיפר להן ש"רק איתן הוא מרגיש שהוא היה רוצה לחוות סשן מהצד השני". ברור שזה שקר. אותו דום אוהב גם להרגיש נשלט לפעמים, אבל הוא מתבייש להודות בזה. הוא לא רוצה שתהיה לו דומית, הוא כן או לא, מתחלף ברמה הבסיסית, אבל ההגדרה הראשונית שלו היא "דום" והוא לא רוצה שיקחו את זה ממנו, רק בגלל שלפעמים הוא אוהב שגם ישסנו אותו.
הסקאלה שבין היחסים הווניליים לבסדמים ושבין התפקיד הנשלט לשולט רחבה, ומאפשרת לנו לשחק בהגדרות האישיות שלנו כרצוננו. אנחנו יכולים להיות גם וגם, ועדיין, להימשך יותר לחלק אחד שלנו, או להרגיש שלמרות שבתיפקוד המיני שלנו אנחנו יכולים ליהנות מכל העולמות - יש לנו נטייה מוגברת לאחד הצדדים.
אפשר להשוות את זה לדו מיניות - יש נטייה לשני המינים, אבל בדרך כלל תהיה נטייה מוגברת אל אחד מהם.
כשסיימתי את השיחה איתה, חשבתי לעצמי שההגדרות הנוקשות שמוצבות לצד שמנו, קיימות בעיקר כשאנחנו בסטטוס של "מחפשים". אבל מה הרלוונטיות שלהן לחיינו, כשאנחנו תפוסים ונמצאים בקשר מונוגמי? את מי מעניין בעצם מה התפקיד שאנחנו בוחרים לשחק בכל רגע נתון, כשאנחנו במיטה עם בני הזוג שלנו? ומה הרלוונטיות של ההגדרה הזו להגדרה האמיתית של מי שאנחנו?
מאוד נוח לנו לקבע את האחר במסגרות שיקלו עלינו את הבנתו. לנו עצמנו יש את איך שאנחנו תופסים את עצמנו ואת איך שהיינו רוצים שאחרים יראו אותנו. זה כבר האגו שלנו, אבל איפה האמת?
מה הטעם בעצם במצגת השוא שאנחנו מציגים בפני העולם? מה הטעם בה אם היא מחייבת אותנו לחיות שקרים?
אני שולטת ואני דומית, ואני דומית שנהנית לפעמים מזה שאהובתי מסשנת אותי ולוקחת אותי הכי רחוק שאפשר תוך כדי אל מרחבי ההתמסרות. זה הופך אותי לפחות דומית? או שזה בסך הכול מרחיב את סקאלת העינוגים שלי?
אפשר בכלל להתקבע בקשר זוגי על תפקיד אחד? אני חושבת שלא אם זה קשר אמיתי. הגבר הכי גברי יכול ליהנות מזה שאהובתו, הוונילית אפילו, תזיין אותו בתחת. זה פשוט נעים. זה לא הופך אותו לפחות גבר.
יש את קלייר שמגדירה את עצמה כשפחה. חייה והקשר שלה עם בליס הם חייה. אני לא מדברת עליה עכשיו. אני מדברת עליי מול זוגתי.
חשבתי בחודשים הללו יותר מפעם אחת אם לשנות את ההגדרה שלי משולטת למתחלפת. אבל אני לא מתחלפת. מתחלפת בעיניי זו מישהי שרואה בעצמה גבירה ושפחה. אני קודם כל שולטת והקשר שלי ושל אהובתי הוא ונילי במהותו. מעבר לזה, ההגדרה שלי כדומית חובקת בעיניי הרבה מעבר להגדרות העינוגים במיטה.
שאלתי את עצמי, האם אנחנו נחשבים לדומים או לסאבים רק בזכות תפקודנו המיני?
לדוגמה:
יש דום שבחייו הוא נרפה לחלוטין. הוא לא עובד, הוא חי על חשבון המדינה או על חשבון אחרים... אין לו שאיפות מרחיקות לכת. אבל במיטה הוא לוקח תפקיד. במיטה הוא דום מדהים שיודע לסשן נפלא. האם הוא דום באמת? האם ההגדרה של דום, של אדם ששולט, מתחילה ומסתיימת בתפקידי המיטה? האם זה דום ששפחתו תוכל לכבד ביומיום?
בזמן האחרון עברתי תהליך נפשי משמעותי, שחשף אותי לאמת שלי ולמקומות בהם שיקרתי לעצמי ולסביבתי. גיליתי שרוב ההגדרות שהיו מוחלטות בחיי היו כאלה שנוצרו כתוצאה מפחדים. אני לא מתכוונת לפחד יותר או לחיות מראית עין כזו או אחרת.
חלקן האחר של אותן ההגדרות היה ניסיון לבנות לעצמי קודים מוסריים לאורם אצעד. אבל גם הבנתי שבסופו של דבר, אדם יכול להיות מוסרי ועדיין במצבים מסויימים לפעול בניגוד לקוד המוסרי לאורו הוא הלך כל השנים. כשזה קורה התחושה איומה. אתה מרגיש שהצבת מראה מולך ושהמראה משקפת השתקפות שלא ממש מוצאת חן בעינייך.
עשיתי המון טעויות בחיי ולמדתי במהלכם ששום דבר לא מוחלט. החיים שלנו מוחלטים כשאנחנו צעירים שצריכים להקים לעצמנו הגדרות ראשוניות שיגדירו אותנו. אז אנחנו גם חיים את האידאות שלנו. אבל עם הזמן רובנו לומדים שבין השחור ללבן יש המון גוונים שהופכים את החיים לצבעוניים. אנחנו לומדים שהצורה בה אנחנו מסתכלים על העולם ועל עצמנו, משתנה בהתאם לנסיבות ולזמן. בסופו של יום, מי ששופט אותנו - זה אנחנו את עצמנו ולא הסביבה, ולא הקרובים, ולא הרחוקים שקוראים אותנו, ושמפתחים כלפינו ציפיות כאלו ואחרות.
הניסיון לחיות מראית עין יכול להביא רק לחיים שקריים ולשקרים עצמיים, שמנסים לכפוף את המציאות תחתם, במקום שהמציאות תכפוף את עצמה על האמת. כולנו משקרים כל הזמן. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו אנשי אמת, אבל במקום שבו האמת תזיק לנו - אנחנו מייפים אותה או משקרים כדי להתגונן.
אני לא שונה מהאחרים בזה. אבל כשהשקרים נכנסים בשם מראית העין לעצם ההגדרה העצמית שלנו בפני הקרובים לנו ובעיקר בפני עצמנו - שם חייב להימתח הקו האדום.
אני עייפה מחיים של מראית עין. עייפה מהצורך הבסיסי שלי ושל כולנו, לקבל אישור מהסביבה. מצד אחד אני חושבת שאולי עברתי את הגיל שבו באמת צריך את זה, ומהצד השני אני מחייכת מול ההסברים שלי כאן, אליכם.
אין לי צורך אמיתי שתבינו אותי או שתזדהו איתי. מי שחשובים לי באמת הם אהובתי, משפחתי וחבריי, והם מודעים לתהליכים שלי. אני חושבת שאני כותבת את זה, כי בסופו של דבר, יש כאן אלפי אנשים שחלקם הגדול מתחבט בשאלות שהעליתי כאן. חלקם הגדול ייקבע את עצמו לתפקיד מסויים ויתבייש כשהוא ירצה לקחת חלק במשחק בתפקיד אחר. והרי גם כששיחקנו בחבל או בקובואים ואינדיאנים כילדים, פעם היינו בתפקיד הזה ופעם בזה. כל כך משעמם להתקבע וכל כך לא נחוץ. ומראית העין, היא רק מראית עין שחונקת אותנו.
סקס הוא מתנה מדהימה שניתנה לנו. ההכרח לחוות אותו רק בחלקו בגלל הפחד מפני מה שיגידו - כל כך אווילי בעיניי. אנחנו חיים רק פעם אחת, ומה אכפת לנו מה יגידו אלה שאנחנו לא בוחרים בהם כפרטנרים למשחקים שלנו?
לפני 17 שנים. 10 באוגוסט 2007 בשעה 13:32
