הבלוג של השולט אור

קראתי עכשיו דברים שכתבנו זו לזו לפני שלוש שנים כמעט, כשרק התחלנו לאהוב. מילים של אהבה ושל חשש מפניה, מול האיום שהיה בעוצמתה כבר מהרגע הראשון. פתאום הגעתי לשני שירים שכתבנו זו לזו בפורום בלייזר הישן. דווקא בפורום ההוא, הגברי כל כך, מצאנו שתינו בית בהתחלה.

את כתבת לי את זה אשתי, על החורף ההוא, הראשון שלנו בו אהבנו במכונית:

תביאי מעיל
שיהיה לך חם
כשאפשיט אותך שם
במקום שאינך יודעת.
אולי ירד גשם
אולי רק טיפות
אולי יהיה חם
ונזיע צוף.
תורידי מעיל
כי יהיה לך חם
כשאפשיט אותך שם
באמצע שומקום.
אולי תהיה לך צמרמורת
אולי תזדקרי
אולי תרעדי קלות בידיי
כשנזיע צוף.
תביאי אותך
שיהיה לי חם
כשאפשיט אותך שם
באמצע שומקום.
אולי אזיע
אולי אדמע
כשאוהב אותך שם
באמצע שומקום.


כמה ריגשת אותי בשיר ההוא, שמרגש אותי עד היום. אני עניתי לך באותו היום:

איך מתוך הכוח מגיחה לה החולשה
אותה התמסרות שבאה מהמוחלטות שבנו,
ושתינו מפוחדות,
רגילות לשלוט בסיטואציה
ופתאום...
נזקקות.
חוששות לאבד,
חוזות את הכאב שיבוא אם או כש...
אחוזות זו בזו,
שתי ילדות שביקשו אהבה
ומשמצאו אותה,
הן מבועתות מעוצמתה.
את ואני, אני ואת,
יד ביד, שד אל שד,
עין מול עין,
בקרבה מוחלטת,
בשקיפות.
שימי ראשך על כתפי אהובה,
וספרי לי את הפחדים כולם.
תמצאי להם הד בלבי הפועם
ונחמה, ואימה מפני ראייתך אותי.
בואי יחד נדבר את הפחד,
נפיג אותו מול הירח שמאיר על פנייך
כשאת צורחת אהבה.

קראתי את ההתחלה שלנו ונזכרתי במסע הארוך, המסעיר, המתיש לפעמים, הקשה והמופלא, שעשינו יחד עד כה. המסע שלנו לעולם לא יהיה קל, אבל אני רוצה לשארית חיי לפסוע על שביליו לצדך. רק לצדך.