אהובתי ואני בנו לימיט. היא עם מכנס ויניל שחור וחולצת ויניל אדומה שחושפת כל כך הרבה ציצי - ואני עם התקף לב בדרך מאיך שהיא מאיצה לי את הפעימות באיך שהיא נראית ובאיך שהיא רוקדת (איך שהיא מנשקת זה כבר לא עסקכם).
אנחנו קורעות את רחבת הריקודים ולא יכולות להפסיק לרקוד. יש להם שם די ג'יי שערורייתי שהחליט להתיש אותנו. הוא שם את מיטב הלהיטים של כל הזמנים ואנחנו מעולפות עוד רגע מעיפות ולא יכולות להפסיק לרקוד.
היו שם אנשים שאנחנו אוהבות - קווין אם בשמלה הכי, אבל הכי שערורייתית (המילה הזו עוד תחזור בפוסט הזה) שראיתי אי פעם עם בן זוגה הסקסי. אם היא גם המעצבת המדהימה שעיצבה לאהובתי את החולצה והמכנסיים. עכשיו מילא לעצב לאהובה שלי בגדים שישאירו את כולם בפה פעור, אבל אחרי שלוש שנים (כמעט יחד), כשעד היום הלב מחסיר לפחות פעימה כשאני רואה אותה מולי ואפילו בטרנינג... לעצב לה בגדים שמביאים אותי לסיפו של דום לב מול ההופעה ה ש ע ר ו ר י י ת י ת שלה (ניחשתם נכון ילדים), זה כבר לא הוגן.
אני מודה, יש לי חולשה לאישה שלי באדום. אני נטרפת כשאני רואה אותה בצבע הזה שמחמיא לה כל כך ומשחרר בה את הטורפת. אוהבת לרקוד איתה ולא להיות מסוגלת להוריד ממנה את הידיים (כשהיא לבושה וכשהיא לא).
בקיצור, זה היה ערב מלא בשערוריות שלווה בקובלט אחת מקסימה שרקדה וקיפצה לצדנו ובהפתעה נהדרת בדמות השוטרת (חברתי) שהתגלתה כרקדנית רוקנרול מעולה שפיזזה איתי את לקט שירי הסיקסטיז עד שנפלתי מהרגליים.
לפני 17 שנים. 25 באוגוסט 2007 בשעה 13:59
