לפעמים אנחנו זקוקות לתזכורת שתאיר לנו את כמה שאנחנו אוהבות זו את זו.
המריבות הכי גדולות שלנו היו מאז ומעולם, מריבות בהן אגו התנגש באגו.
והאגו הופך את האדם לשוטה, ששוכח לפעמים מה באמת חשוב לו.
אלוהים, אישה שלי, לחשוב כמה היינו קרובות לאבד זו את זו בגלל האגו שלנו.
לחשוב שבפעם הראשונה פחדנו משיחה פנים אל פנים, כי חששנו מעוצמת ההתפרצות ההדדית שזו תביא.
לפעמים אנחנו כמעט שוכחות לשמור על הקשר שלנו. למזלנו יש מי שאוהבים אותנו שלא חוששים לומר לנו "אתן צמד טיפשות, שמעיזות לפגוע בקשר הכי משמעותי שהיה לכן בחיים בשם האגו".
אני אוהבת אותך.
ברגע שדיברנו והמתח נרגע, יכולתי להודות בכמה שפחדתי מלאבד אותך.
כל זה היה מתחילת השבוע ועד ליום רביעי, ופתאום כשהעננה הוסרה יכולנו שוב להביט זו בזו ולהרגיש - לא רק לדעת - כמה בלתי אפשרי לנו לחיות האחת בלי השנייה.
פתאום יכולנו לחזור ולחגוג את העומק, את היופי, את המיניות, את הקרבה ואת ההכלה שיש באהבה שלנו.
בזמן של שפיות אני רוצה לבקש ממך, שכשהאגו שלי מתנפח מולך, קחי אותו, חבטי בו והכי חשוב - קשרי אותי למקום ואל תניחי לי ללכת. אני מבטיחה לעשות את אותו הדבר בשבילך (והכי בשבילי).
אהבת חיי, שושנה צחורה שלי - הקוצים שלך מסוגלים לפצוע לעומק, אבל לעולם לא אניח את הפרח שאת לבד. אני אוהבת אותך כל כך וזקוקה לך לצדי. זקוקה לחיוך שלך, לחכמה שלך, לחיבוק שלך, לאהבה שלך יפה שלי - אהבה שמאז שהענקת לי אותה, מאירה לי את חיי.
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2007 בשעה 6:48
