קראתי ספר הבוקר ופתאום האותיות התחילו לרקוד לי מול העיניים. מתקרבות-מתרחקות. הסתכלתי לרגע על הרצפה והרגשתי איך בעוד שנייה אקרוס אליה. קווי המרצפות נעו מולי בתנועות אלכסוניות והרגשתי שלא ברור לי לאיזה כיוון אני אמורה לישר את הגב כדי לא ליפול.
נשמתי כמה נשימות עמוקות וזה עבר. כשנסעתי אל לקוח שלי כדי להביא לו חשבונית, ישבתי לשוחח עם המזכירה (המדהימה עליה סיפרתי בעבר) ושוב זה קרה. הרגשתי שאם אעלה במצב הזה על האופנוע אסיים את היום בתאונה.
ביקשתי ממנה להכין לי קפה. אני אף פעם לא מבקשת את זה ממזכירות - זה לא חלק מהגדרות התפקיד שלהן בעיניי וכל זמן שיש לי רגליים וידיים אני יכולה להכין לעצמי, אבל הפעם הרגשתי שאין לי ברירה. היא הוציאה מהמחבוא הפרטי במגירת השולחן שלה קפה משובח ורצה להכין לי.
הוא היה חזק וגרם לי להרגיש מספיק מאוששת כדי שאוכל לנסוע ולאשפז ליום אחד את שייקה - האופנוע שלי - במוסך, לטיפול גדול. משם תפסתי מונית ונזרקתי על הספה לשינה של שעתיים.
התעוררתי עירנית יותר אבל עדיין מסוחררת. אני אמורה לנסוע עכשיו להוציא את שייקה מהמוסך, ולא מרגיש לי בטוח לנהוג כשתחושת המרחק שלי מעוותת. אבל אין לי ברירה. אני חייבת את האופנוע להיום ולמחר.
תכננתי לנקות לי את הבית היום אחרי העבודה ולבשל לי ארוחת צהריים בריאה, אבל אני בקושי מצליחה לשבת ליד שולחן העבודה שלי, שלא לדבר על לנוע או לנקות. זו סתם הרגשה מסריחה שבטח תעבור עד מחר, סתם מחזור מחורבן וקשה שלוקח ממני את הכוחות ולא איזו מחלה. אבל היום הזה עושה לי תחושה של חולשה ושל קצת חוסר אונים מול הגוף שעושה כרצונו, ואני שונאת את זה.
אני בונה על זה שבעוד כשעה אשב לאכול במסעדה הכורדית שברחוב קינג ג'ורג'. האוכל שם טעים ובריא, ויש לי הרגשה שהאורז שלהם עם הקציצות והסלט - יחזק אותי.
בחזרה בבית אני עם שייקה שנוסע עכשיו נפלא, עם בטן מלאה באוכל כורדי משובח (התאהבתי במזון הזה) ואיתי שעדיין שפוכה ועדיין מסוחררת. האישה שלי התבקשה להישאר לנוח היום בביתה (אחרי שהבהרתי לה שאין לה מה לרוץ לטפל בי - כל מה שאני צריכה זה לנוח קצת). מחר ניפגש כשנתאושש שתינו מעשרים וארבע שעות של ריקודים וסקס וכשאני אתאושש קצת מהמחזור שלי.
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2007 בשעה 11:22
