נדב היה חבר שלי.
הוא היה לפעמים בלתי נסבל באנרגיות שהוא הוציא ודרש מהסביבה, וכולו היה טוב לב ואהבה.
רק השבוע הוא עבר לגור בתל אביב. הוא רב עם אבא שלו ועזב את הבית. כמה ימים הוא גר אצל חברים ואז הוא לקח דירה בשותפות באזור התחנה המרכזית בתל אביב.
מחר הייתי אמורה לבוא אליו הביתה ולראות את הדירה החדשה.
בפעם האחרונה בה דיברנו שאלתי אותו אם הוא זוכר לקחת את הכדורים לאפילפסיה שלו. הוא התעצבן עליי ואמר אפסיק לשאול אותו את זה כל הזמן.
אתמול באמצע היום רציתי להתקשר כדי לשאול אותו שוב, אבל עצרתי בעצמי.
עכשיו הוא מת.
הוא היה ילד מלא בכוונות טובות.
נדיב, גם כשלא היה לו גרוש.
אנין טעם עד שוויצריות.
תמיד שתה מקיאטו כפול ואהב לזהות את התבלינים שהוכנסו לתבשיל שאכלנו במסעדה.
את האנרגיות המטורפות שלו הוא הביא לכל דבר שהוא עשה: למשחק שלו, לחברויות שלו, ליחסים עם הוריו ולאהבות שלו.
הוא לא הספיק לסלוח לאבא שלו על המריבה ההיא. אני חושבת על האב שיודע שהמילים האחרונות שלו לבנו היו קשות כל כך, והלב נשבר.
הוא היה ילד שכל החיים חיכו לו ושבלע את החיים בשלמותם.
הוא שמח עד הסוף, כאב עד הסוף, התאהב עד בלי סוף.
חתלתול קפיצי שעטוף בלב במקום בפרווה.
כמעט שלוש שנים היינו חברים. באמצע שנה שלמה לא דיברנו. הייתי צריכה תקופה של שקט והוא הבין את זה. רק לאחרונה חזרנו לקשר ולא הספקנו להיפגש שוב.
נדב, ילד מתוק ואהוב שכמותך,
אתה תחסר לי.
לפני 16 שנים. 22 בפברואר 2008 בשעה 22:12
