סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הבלוג של השולט אור

על האהבה והזוגיות. על שליטה, סשנים ומה שמלהיט. על חברים, ספרים ועל היומיום.
לפני 16 שנים. 23 בפברואר 2008 בשעה 8:23

מדהים איך שתמונות מהקשר שלנו לא מפסיקות לרוץ לי בראש מאז הלילה.
המון מהן קשורות באוכל.
תמיד היית רעב 😄

שנינו בבית הוריך מכינים ספגטי.
שנינו במסעדת ספגטים, אוכלים כל אחד חצי ממנתו ומחליפים בינינו את הצלחות.

אתה שעומד ומשפשף את הכיור במטבח שלי שמעולם לא הצלחתי להפוך ללבן - הוא היה ישן מדי, אבל אתה לא ויתרת. שעתיים מזגת אקונומיקה ושפשפת עד שהוא הבריק כמו שמעולם הוא לא הבריק קודם.

שיחה של שעתיים בטלפון ואני שמנסה לגרום לך להתאפס לרגע על החיים. לא הסכמת - לא באמת.

אתה שמתכונן לבגרות במשחק.
אתה שגאה כל כך בתפקיד המוצלח שלך בהצגה בה שיחקת.
שיחות מלאות באהבה.

שנינו בקאסטרו ואני שמלבישה אותך והופכת אותך להומו-ערס בלבוש תואם.

אתה שמתעקש לבוא לעזור לי לארוז לקראת מעבר הדירה שלי. איחרת בשעה וסחבת אותי לקפה הלל לארוחת בוקר מאוחרת. אחר כך לקחת על עצמך לארוז לי את המטבח. באמצע גיליתי שאתה שניה מהתקף כי שכחת לקחת את הכדורים באותו הבוקר - שכבת לישון על המיטה שלי ואני ישבתי לצדך ללטף את תלתליך ולהרגיע.

אתה שעושה לי הילינג - את האנרגיות שלך אפשר היה להרגיש בחום העצום שהפקת מידיך.

אתה וקלייר שלי בשיחות המוטרפות שלכם שגרמו לשניכם לצחוק בטירוף - קלייר שיצרה בינינו את הקשר ואהבה אותך כל כך.

אתה על האופנוע מאחורי, מבקש כמו ילד עוד סיבוב ושאסע הכי מהר שאני יכולה, כי זה עושה אותך מאושר.

אתה שמגיע אליי רטוב לגמרי אחרי שטיילת בים, בגשם. רגע לפני שעלית על הבגדים שנתתי לך, הספקת לרקוד בתחתונים במרכז הסלון שלי. הכי אהבת לרקוד.

אותך שמספר לי שירדת לאישה ושלמרות שאתה לגמרי הומו - גילית שזה נורא טעים ואותי שמסכימה איתך 😄

שנינו שכועסים זה על זה - אתה שצועק ומתלהב ואני שמרגיעה אותך ולפעמים במילים קשות.

אתה ששואל אותי בקול שבור, מתי יאהבו אותך כמו שאתה מוכן לאהוב? יכולתי לומר לך אז שכל כך הרבה אנשים אהובים אותך ילד.
כל כך רצית אדון שגם יראה בך בן זוג ולא רק עבד.
ובכלל, לא הסכמת שיגדירו אותך כעבד - הבהרת שאתה מתמסר בגאווה וממקום של כוח.

אוף נדבי.
מאז אתמול בלילה, העיניים שלי כל פעם מתמלאות דמעות בגללך.
התקשרתי אליך בלילה, רציתי לשמוע את הקול שלך בפעם האחרונה במשיבון.
כל מה ששומעים זה את הקול האוטומאטי שאומר שהגעתי למספר....
אתה כבר לא שם.

היית היחיד פרט לאהובתי ולפסיכולוגית שלי, שנתתי לו ציור שציירתי. הנחתי לך לבחור ואתה בחרת את הציור "סורגים". הזדהת איתו. הרגשת כלוא ומוגבל במחלה שלך.
אני מקווה שפחות הזדקקת לציור הזה כשעברת לתל אביב.

אף פעם לא שמעתי ממך מילה שלא הייתה אמת.
אף פעם לא הסכמת להתפשר על פחות מהכול.

היית אימפולסיבי ורצית שכולם ידעו בדיוק מה אתה מרגיש וחושב על כל עניין.
כמה טחנתי לך את המוח על דיסקרטיות כשמדובר בחיים של אחרים ועל הזכות לפרטיות. ידעת להתווכח, אבל כשהשתכנעת בטעויות שעשית - לא חזרת עליהן.

לפני שבוע התקשרת כדי לשאול אם תוכל לגור אצלי לשבועיים.
לא יכולתי ממי. אמרתי לך שתוכל לישון אצלי לילה או שניים, אבל שאם אתה רוצה לחיות מחוץ לבית זה אומר שאתה חייב למצוא עבודה ודירה.
הייתי קשוחה איתך בשיחה ההיא. ידעתי כמה קשה לשרוד בתל אביב ולא רציתי שתעזוב את בית הוריך בגלל מריבה או אימפולס.
בלילה התקשרת ואמרת לי שמצאת דירה ושתעבוד במה שרק תמצא, אבל שלבית הוריך אתה כבר לא תחזור.
הזהרתי אותך מלזיין את השותף ההומו שלך. הזכרתי לך שכשקשר נגמר רוצים שהאדם רק יעלם מהעיניים ושאתה עלול להיזרק לא רק מקשר אלא גם מהדירה.
הבטחת לי שיש מספיק גברים בתל אביב שתוכל לשכב איתם ושאתה משאיר את השותף מחוץ לתחום.

בעוד כמה שעות היינו אמורים להיפגש.
רציתי לקחת אותך על האופנוע לסיבוב בתל אביב. כשישבת מאחורי היית מחבק אותי לפעמים בכל הכוח ואז נשען לאחור ומניח לרוח לטפוח על פניך. חשבתי לנסוע איתך לנמל תל אביב ושנשב שנינו בבית קפה. רציתי לראות את הדירה שלך ולגלות מה לקנות לך כמתנת חנוכת בית. רציתי לקחת אותך לסיבוב באיזור התחנה המרכזית הישנה ולהראות לך את היופי שיש גם בכיעור.

זה כבר לא יקרה ילד.

קשה לי להתמודד עם הידיעה שלא אשמע אותך שוב, שלא אראה את האור שהיה לך בעיניים, שלא אראה אותך במאות ובאלפי תמונות נוספות של החברות שלנו.

אני צוחקת כאן, דיברתי איתך על הרצון שלי בילד ואתה הבטחת שאם עוד ארצה תעשה לי אחד בעוד עשר שנים כשתגדל קצת.
היית כל כך תמים ויפה, ונדיב.

לפני שבועיים רבת עם אבא שלך ועזבת את הבית.
אני מקווה שההורים שלך, ששמרו עליך כל כך במשך 19 שנים - כמעט עד חנק - לא יאשימו את עצמם במותך. זו תחושה איומה לדעת ששמרת בכל הכוח ושברגע שהילד יצא מחסות כנפיך - הוא מת.

אני מדמיינת אותך מת - קפוא בצורה שכל כך לא ייצגה אותך - והזעם משתולל בי.
לא היית אמור למות כל כך צעיר.
לא ככה.

אני אוהבת אותך נדב.
שלום ילד.

נא לא להגיב לפוסט הזה. הוא נכתב רק אליו.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י