הבלוג של השולט אור

פתאום זה היה לשבת עם האנשים שאהבו אותך בחייך (ועוד אוהבים),
זה היה לראות כמה אמא שלך שקטה ושלווה, ולחשוב עליך שהיית אש וסערה.
זה לספר איך כל פעם שניסית לעזור דברים התקלקלו, ולשמוע צחוק מכולם מסביב - הם הכירו את התכונה הזו שלך שכללה לב זהב, המון רצון טוב ותמיד, אבל תמיד, סיבוכים.

פתאום כשהייתי שם, נזכרתי איך כשהיית בא אליי תמיד הבאת איתך קופסת מלבורו. אתה עישנת קאמל וחשבת שאני מפירה סדרי עולם בהתעקשות שלי על סיגריות הטיים. מול המלבורו הייתי נשברת ומעשנת את הקופסה שהבאת.

אצלך בחדר כבר הרשיתי לכאב לצאת ליד מדף הספרים שלך שעסקו בכישופים וב"ויקה". יכולתי לדמיין אותך בחדר הזה, שנראה קטן מדי כדי להכיל את התזזיתיות שלך.

ישבתי עם האחות שכל כך הערצת בחייך והבנתי בדיוק כמה היא מיוחדת ומקסימה.
נדבי, הייתה לך משפחה כל כך חמה ויפה.

הכלבה שלך שוכבת שקטה על הרצפה. היא מבינה שמשהו עצוב קורה בבית. אולי היא מתגעגעת.
במשך שעתיים באו והלכו קבוצות של אנשים, והבית לרגע לא התרוקן.
כולם הכירו אותך וכולם אהבו אותך.

בדרך חזרה, במכונית משורש לתל אביב, פתאום צעקתי את השם שלך והרגשתי שהצעקה משחררת סוף סוף את האבן שהנחת על לבי במוות שלך.
אני אוהבת אותך ילד יפה.
תמיד אוהב אותך.
לילה טוב נסיך מתוק.