אני אוהבת להציב את מלכודת המילים שלי. בכלוב.
אני ציידת ותיקה, מנוסה, סבלנית, מניחה את הפיתיון וממתינה ברוגע לניצודה, שתבוא מהוססת, בודקת, חרדה מעט, מחורמנת הרבה...
אני יכולה להריח את ריח הפירומונים שהיא משחררת כשהיא קוראת את המילים שלי. מכירה את הרטיבות שמתפשטת בה, את הנשימה הקצרה...
היא קוראת. חום גופה עולה. היא כבר פחות יושבת על הכסא שלווה. זזה עליו בחוסר מנוחה... האצבעות שלה מוליכות את העכבר חסרות מנוחה אל הפרק הבא, אל השורות שיורדות... כמו שהיא מדמיינת שאצווה עליה לרדת...
והיא כבר רטובה מדי.
לוקחת את הנייד אל המיטה לאונן בלי רשות בינתיים... בינתיים עוד מותר לה בדיוק כך להירטב, לגעת, לגנוח לכבודי.
בקרוב היא תגנח כך רק ממני.
היא מסיימת את הסיפור, גומרת את גמירותיה, והיא חסרת נשימה, חסרה...
חסרה אותי.
היא שולחת מסר מהוסס, וריחו עולה באפי, משכר.
הניצודה שלי.
כמה מסרים עוברים בינינו ושיחת טלפון.
היא מתעכבת עם ההתקשרות עד לרגע האחרון, מותחת את עצמה עד לקצה. מורעבת, חוששת, זקוקה.
השיחה נעה בין הנעימה לטיזרית, היא מגששת גבולות, אני מניחה אותם מולה בבוטות לה היא נזקקת.
בדיוק ולא יותר מדי.
נקבעת פגישה ראשונה בבית קפה בשבת הקרובה.
כפי שהיא נסערת כך אני ציידת ניצודה אל ריגוש הטרף.
מפגש ראשוני בין השליטה לשפחונת בהתלמדות.
כמהה לטעם הבשר הנמס מול שפתיי ונגיסתי,
מורעבת לגניחת הכאב והפחד המתערבבת בתשוקה שלא ניתן לעצור בה...
הציד החל.
