הבלוג של השולט אור

כבר לפני כמה ימים הם למדו לחייך בחיוך אמיתי ולא בעווית.

כשכואבת להם הבטן ואני בסביבה, אני מרימה אותה/ו, מכרבלת ומתחילה לעסות להם את הבטן כדי שהגזים ירגעו.

בתוך רגעים המבע הכואב מתחלף בקולות קטנטנים של עונג, ואז, אחרי שחרור הנפיחה... הם מחייכים בהקלה ומסתכלים לי לעיניים.

אני נמסה.

לא משנה כמה הזרוע כבר כואבת מלהרים אותם, אני רוצה שישארו בה לנצח. רק שיחייכו וירדמו בזרועותיי.

אני גמורה מעייפות ותשושה, אבל מאושרת כל כך שהם חלק מחיי.