הייתי פעם שמאלנית, הכי שמאל שרק היה. "די לכיבוש", "הלאה הכיבוש", "נשים למען אסירות פוליטיות", "נשים בשחור"... אם הייתה הפגנה נגד הכיבוש ובעד שיחרור פלסטין - הייתי בה.
באינתיפאדה הראשונה הייתי צלמת עיתונות בעזה. צילמתי שם זוועות שניסיתי להעביר החוצה, כדי להראות מה הצבא שלנו עושה לאוכלוסייה שם.
ואז באה הנסיגה מעזה, ואז באה האינתיפאדה השנייה, ואז איבדתי את כל האמון שהיה לי בפלסטינים.
פתאום הבנתי שכנראה שאותם אנשי ימין נגדם הלכתי מכות לא פעם - צדקו. לא מספיקה להם נסיגה, לא מספיק להם שנרצה לתת להם את המדינה עליה הם חולמים. הם ימשיכו לירות ולפגוע בנו ככל שהם רק יכולים.
פעם האמנתי שרוב האוכלוסייה הפלסטינית רוצה שלום ושאלה רק הקיצוניים שמשתוללים, אבל אז רוב האוכלוסיה הפלסטינית בחרה בממשלת החמאס.
עד לרגע זה נפלו היום בדרום 60 קאסמים ופצמרים. מזמן איבדתי את הסבלנות שלי כלפי האלימות הפלסטינית. כבר לא אכפת לי מה יגיד העולם ומה מוסרי או לא. לא מוסרי בעיניי שמדינה מפקירה את תושביה אל האלימות הזו. מבחינתי - לנתק להם את החשמל ואת המים, ולהגיב בעשרה טילים על כל טיל שנוחת אצלנו. אם הם בוחרים באלימות - יש לה מחיר, והמחיר הזה כואב.
אני לא מוכנה לראות אפילו אדם אחד שנהרג מהקאסמים הללו בגלל שמדובר בממשלת מעבר. הגיע הזמן לשים לברבאריות הזו סוף!
לפני 15 שנים. 24 בדצמבר 2008 בשעה 18:11
