הבלוג של השולט אור

אחרי 10 שנים בהן אני מנהלת משרד יחסי הציבור שלי - הגיע המיתון והקטין מאוד את מספר הלקוחות שלי.

כל השנים אני עובדת עם עמותות - המעילה של מאדוף מחקה קרנות שתרמו לעמותות בישראל, וכולן נאלצות להדק את החגורה ברמות שלא נראו כאן.

דרך אחת להתמודד עם המצב הייתה להתייאש. אז נורא התייאשתי למשך כמה שבועות ואז החלטתי שהגיע הזמן לעשות חושבים על השאלה: איפה אני רוצה לראות את עצמי בעוד 10 שנים?

התשובה הייתה שעייפתי מהריצה המתמדת אחר לקוחות חדשים. 40% מזמן העבודה שלי כעצמאית מוקדש לזה, במקום למה שאני באמת אוהבת לעשות שזה - להביא את הניסיון העצום שרכשתי בניהול עמותות אל הפועל.

מהרגע שהבנתי את זה התחלתי לחפש עבודה כמנכ"ל לעמותה אחת ויחידה, שתיהנה מהיכולות שלי. עד אז, החלטתי שמאחר שלעמותות אין כרגע כסף לשכור את שירותיי כמשרד - הגיע הזמן לבצע הסבה מקצועית זמנית.

לקחתי את הידע שלי והסבתי אותו לשיעורים פרטיים שאני מעניקה לתלמידים שמתקשרים אליי. גיליתי להפתעתי שאני חוזרת מהשיעורים שאני מעבירה, בעיניים בורקות ובתחושת ריגוש. "חצי זיון", הגדרתי את התחושה לחברה טובה איתה דיברתי.

יש משהו מדהים בלקחת תלמידים שמערכת החינוך דיכאה אצלם את היכולת לשאול "למה", ובלגרום להם לחזור לחשוב. הלימוד מאתגר אותי למצוא דרכים מקוריות כדי לגרום להם להבין באמת את הטקסטים שלפניהם וכדי לגרום להם להתחיל לרצות ללמוד ולא לעשות כן רק כי חייבים.

הדומית שבי נכנסת מולם לפעולה. דומית שמרביצה תורה בתלמידיה... אני מקפיצה אותם לשיעורי התעמלות בזמן שהם צריכים לנסות להסביר לי את הכתוב... ממירה להם תאריכים לשירי היפ הופ וראפ, נכנסת איתם לויכוחים ואז דורשת מהם להתחלף איתי בטיעונים ולייצג את הצד שכנגד...

עונג צרוף.

מי היה מאמין שהשליטה תתפקד על תקן של מורה ומחנכת בישראל - ותהנה מכל רגע?

האישה שאיתי צוחקת כשהיא רואה את הריגוש שלי אחרי כל שיעור. שנים שלא התענגתי כך על עבודתי. רק עוד כמה שבועות של עונג ואז אתחיל למלא תפקיד של מנכ"ל. אבל פתאום אני מבינה למה אנשי היי טק מבצעים המרה מהבועה אל משרד החינוך.