הבלוג של השולט אור

יש ימים של בריחה מהעצב, אבל בלילות הבריחה חומקת ומה שנשאר זו הידיעה שבכל פעם בה הבועה שלנו נפערה, החוץ הביא איתו כאב נוסף.

כל בר דעת יאמר שבועות סופן להתפוצץ, אבל איך ממשיכים מאהבה שכל תא בגוף ממשיך לקרוא בשמה?

אז ממשיכים בניתוקים ובקור רוח, ונכנסים לשיחות ומכירים, וצוחקים, והצחוק חלול כמו הרגש שנשאר, כי אי אפשר להתחיל להכיל את הרגש שמסתתר.

אין דמעות כמעט. הרע הפך לרע מדי עם הזמן ויש אפילו תחושת של שחרור, אבל הכאב חזק ממנה. הידיעה שפעם בחיים מוצאים כזו אהבה. אהבה שמכילה את כולך למרות כל האילוצים. סימני השאלה שמנקרים בנשמה: מה אם לא ניסינו מספיק? מה אם ויתרנו מהר מדי? מה אם לא נתנו את הצ'אנס האחרון שהיה יוצר את ההבדל?...
השאלות הללו חורכות את נשמתי.

אף פעם לא נלחמתי על אף אחת. זו הפעם הראשונה בה אני נלחמת על קשר בציפורניים. מתי מרימים ידיים? מתי מוותרים על התקווה? מתי מקבלים את הידיעה שרק פעם בחיים מוצאים קשר בו הכול מוכל מכל הצדדים, שזה לפעמים לא מספיק ושאולי מעכשיו יהיה צורך להסתפק בכל כך הרבה פחות?

זה כבר שמונה ימים בלעדיה ועוד שלושה שבועות של בדיקה, וזה חודש שלא נתפס בתודעה, כי שם היא תמיד איתי.

פתאום זה כבר לא לכתוב אליה מכתבי אהבה, זה רק לכתוב אליי את העצב. אבל אני אוהבת, כל כך אוהבת.

ולרגע אני נפרדת ומוותרת, ואז אני עולה כולי בלהבות של צעקה. אף פעם לא אהבתי ככה, אף פעם לא נפתחתי ונחשפתי עד כדי כך, אף פעם לא הרגשתי איך כל טיפת דם מתאבלת בתוכי.