הבלוג של השולט אור

הנה אני בצפון ובפעם הראשונה אני מרגישה שאני נמצאת מחוץ למדינה שלי - תל אביב.

את כל אחר הצהריים ביליתי עם פרח. מעבר לעובדה שהיא החברה הטובה ביותר שלי, היא המראה שמשקפת לי אותי טוב יותר מכל אדם אחר.

אבל ברשותכם, בפוסט הבא אדבר על תובנות. עכשיו זה פוסט שמדבר על עיר קטנה בצפון הארץ.

זו עיר של מעגלי תנועה במקום רמזורים. עיר של כבישים ארוכים שלא נגמרים, כי הרחובות לא נגמרים. ככה זה כשחמישה עשר אלף איש חיים בבתים פרטיים. לכל אחד יש איזה חצי דונם ולי יש כבישים שלא נגמרים.
כשקלטתי שהנסיעה בתוך העיר נמשכת יותר מהנסיעה מעכו אליה - פשוט נרדמתי.
טוב לא ממש ישנתי... נמנמתי.

הבית החדש של פרח כייפי, אבל על זה היא תספר בזמנה החופשי. מה שהכניס אותי להלם היה לראות שאף אחד לא קושר למטה את האופניים. בתל אביב אנשים מסירים את המושב ואת הגלגלים כדי שלא יגנבו להם בפעם העשירית את הזוג המעאפן שהם השיגו, אבל פה לא קושרים, גם לא את העגלול וילדים משאירים את המשחקים שלהם למטה כדי להמשיך לשחק בהם מחר.

בנוסף, גיליתי שאני נושמת אחרת. מין אוויר כזה שאני לא מורגלת בו. זה כמו המעבר משתיית מי ברז לשתיית מים מינרלים - פתאום נכנס לגוף משהו נקי.
ישר הזדעזעתי.

השעה הייתה כבר תשע וחצי כשפתאום גיליתי שאני יכולה לשמוע את המחשבות של השכן מהבניין שממול. אנשים, אתם לא מבינים את ההלם שבלקלוט שדממה בחוץ. משום בית לא שומעים מוזיקה או מקלט טלביזייה פועל. כולם בשקט והרוב ישנים.
ישר רציתי הביתה.

לרובנו יש את החלום הזה של בית בכפר, בית של שקט עם המון עצים ומקום בו הילדים ישחקו... אז זהו, שגם אני חלמתי את אותו החלום ואפילו אמרתי לעצמי ש"מה הביג דייל בלחיות בקיבוץ או בכפר? מקסימום נכנסים לאוטו ועולים לתל אביב"...

אז זין בעין.

אני רוצה לעיר שלי. לסירחון שלה, לאוויר המחניק עד כדי כך שלא ברור מתי נחנקים יותר - כשמעשנים או כשלא... אני רוצה לרעש, לבתי הקפה שפתוחים כל הלילה, למכוניות שצופרות, לשיכורים שמשתינים על קירות הבניינים, לעובדים הזרים שחוזרים מעבודתם בארבע בבוקר על זוגות האופניים המעאפנים שנגנבו... אני רוצה לעיר המטונפת והאהובה שלי, ויפה שעה אחת קודם.

עיר אהובה שלי, איך שאפקח את עיניי, אני עולה על הרכבת דרומה.