אז כן, נסעתי כדי למצוא את עצמי. ואז הבנתי שמה שאני רואה במראה אצלי בבית הוא גם מה שאראה במראה שכאן. אני לא אמצא אותי בחרמון, אני מקסימום אקדיש טיפה יותר תשומת לב כדי להקשיב למה שאני, בכל מקום בו אני נמצאת.
הימים האחרונים היו ימים של המון בלבול. נסעתי כדי לנסות להבין משהו בתוך הבלגן. מה שהבנתי זה, שזה בסדר להיות מבולגנת לפעמים. שזה נורמאלי לחוות בו זמנית: אהבה, כעס, פחד, כאב, געגוע, הקלה, שמחה, עצב, שנאה עצמית, אהבה עצמית, שוב כאב, המון כאב... כל כך הרבה כאב עד שהלב מרגיש שהוא עוד רגע מתפוצץ, ושוב הקלה כי אולי הדלת שנטרקה, תאלץ את שתינו סוף סוף למצוא דרך אחרת שתכאיב פחות ביומיום, ואז כאב, מאותה הסיבה בדיוק.
פגעתי באישה שאני אוהבת בצורה הקשה ביותר ובצורה חסרת ההגינות ביותר... בצורה שלא הייתי מצפה מעצמי אי פעם לפגוע. בצורה שהכתה את האמון שלה בי אנושות. התנהגתי כמו חתיכת חרא.
זה בתכלס.
אני לא יכולה לשנות את זה, אני יכולה מקסימום לנסות להבין מה הפעיל אותי.
אי אפשר להתחיל לנתח את היחסים בינינו בפוסט כזה או אחר. הם היחסים הסבוכים ביותר בהם הייתי אי פעם. שני דברים עוברים בהם כחוט השני: הראשון - היא אהבת חיי ואני אהבת חייה, גם אם כרגע הכאב גורם לשנאה. השני - ככל שנאהב, היחסים שלנו לנצח יהיו מוגבלים בשל היותה נשואה.
שני התנאים הללו התקיימו בקשר לכל אורכו וקבעו במידה רבה את מידת התפתחותו ואת המקומות בהם הוא נבלם.
מידות האושר בקשר או הכאב, היו פועל יוצא של היכולת שלנו לחיות את הקשר בבועה מנותקת משאר העולם. אבל בועות, וגם כאלה שמוזנות מהאהבה ולא מסבון - סופן תמיד להתפוצץ.
ובחזרה לכאן ועכשיו.
פרח שישבה איתי היום אמרה לי: אור, אל תעזי לנסות אפילו להחזיר אותה. הקשר שלכן יותר מדי דמה בזמן האחרון לרכבת שרואים בהילוך איטי איך שהיא יורדת מהפסים ועומדת להתנגש בקיר, ואי אפשר לעשות כלום כדי למנוע את זה. אם תחזרו זה יהיה לאמלל אותה שוב ואת עצמך, ואין לך את הזכות לעשות את זה.
היא חכמה החברה שלי והיא מכירה אותי.
אני לא יודעת איך מוותרים על אהבת חיים. אין לי מושג איך לוקחים את הכמיהה, את ההזדקקות, את המקום הבטוח ביותר שקיים ומוותרים על כל זה. אין לי מושג איך להפסיק לאהוב אותך אהובה שלי. הלוואי וידעתי. הכול היה פשוט יותר.
כל כך הרבה דברים אני רוצה לומר, אבל זה לא המקום.
מחר אחזור לתל אביב כדי לא לעשות דבר שינסה להחזיר אותך, ולא משנה עד כמה הלב צועק את שמך ומתאבל. הענקנו לקשר שלנו את כל הסיכויים האפשריים, ושוב ושוב חזרנו לאותה הנקודה: זה לא שאנחנו לא אוהבות... האהבה שם והיא טוטאלית. זה שאי אפשר להיות באמת מאושרות באהבה כל כך טוטאלית ומהצד השני כל כך מוגבלת. אמרתי לך עוד בהתחלה - האהבה תמיד שואפת להתפתח. האהבה שלנו עטפה אותנו במשך ארבע וחצי שנים, עד שהמציאות גרמה לשבירת האמון אצל שתינו ולכאב שהאהבה לבד כבר לא יכלה להספיק כדי לעטוף.
אני לנצח אצטער אהובתי על כך שלא הייתי מסוגלת למצוא בעצמי את הכוחות לסיים את הקשר, בדיוק כפי שאת לא יכולת. לנצח אצטער על כך שהתת מודע שלי הוא שלקח שליטה בסופו של דבר על הסיטואציה ועל הכאב הנורא ועל הבגידה שחשת.
המילים קטנות מדי. מילים כמו אני מצטערת.... הן שוות לתחת.
אבל את אהבת חיי ואני לעולם לא אשכח את הכאב שגרמתי לך.
אני רוצה לכתוב לך מכל הלב: "הלוואי שתהיי מאושרת שוב אהבת חיי. ככל שאני מקנאה לך, הלוואי ותהיי מאושרת נשמת חיי." רוצה, אבל יודעת שכשתהיי אהובה שוב על ידי אדם אחר, הזעקה שבתוכי תצעק - זה היה אמור להיות אנחנו. שתינו יחד לנצח. את רואה יפה שלי, באתי לרגע לבצע תיקון בטקסט שלא הייתי שלמה איתו וכבר הדמעות פורצות. זה היינו אמורות אנחנו שתינו, להיות יחד עד קץ הימים... היינו אמורות.
מחר בצהריים אחזור לתל אביב.
לפני 15 שנים. 12 באוגוסט 2009 בשעה 23:52
