הקטנים הלכו היום לגן בפעם הראשונה, ולראשונה, לא הייתי שם איתם כשהם עושים צעד משמעותי ראשון בחייהם.
מדמיינת אותם נפעמים, מתרגשים, משחקים, נעלבים מילד אחר, נצמדים זה לזו כדי להתרגל, נצמדים לאמם לרגע ואז נכנעים להתרגשות וזוחלים לבדוק משחק חדש או מה הגננת עושה...
אתמול, כשטיילתי איתם בגינה, סיפרתי להם על הגן שצפוי להם היום. סיפרתי וידעתי שהם לא ממש מבינים על מה אני מדברת, אבל התרגשתי כל כך.
הם נהיים גדולים יותר מיום ליום האפרוחים האהובים שלי, וזה קשה לדעת, שחלק מהמחיר שיש בפרידות, הוא איבוד המשפחה שהייתה לך.
הכול נהיה חלקי יותר, והמקום שהם תופסים בחיי קטן יותר, בלי קשר למקום הענק שאין דומה לו, שהם תופסים בלבי.
עד לפני שלושה שבועות, היה ברור שביום הראשון שלהם בגן, אהיה שם חמושה במצלמת וידאו, כדי להנציח כל חיוך שלהם ושלנו ביום הזה. עכשיו זה לקוות שהרגעים הנדירים הללו אכן צולמו ושאראה אותם.
זה כואב.
זה חותך בלב.
זו אהבה שלא מבקשת תמורה מלבד חיוך מאושר על פניהם. לא משנה כמה אני רואה אותם בכל יום, כמה אני מחבקת אותם, משחקת, מאכילה, מלטפת, מדברת איתם בכל יום... החלקים האחרים שכבר לא מתאפשרים איתם, כואבים כל הזמן.
האפרוחים הקטנים שאני אוהבת יותר משאהבתי אי פעם מישהו בחיי, הלכו היום בפעם הראשונה לגן.
לפני 15 שנים. 1 בספטמבר 2009 בשעה 8:51
