הבלוג של השולט אור

שבע וחמישה בבוקר, ולא עצמתי עין כל הלילה.
אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לומר.
אולי, שאין אמת מוחלטת.
אולי, שאין חוקים מוחלטים נכונים.
אולי, שהמציאות לפעמים לא מסתדרת עם איך שהיא אמורה להיות.
אולי, שהמציאות דווקא בסדר גמור - זה אנחנו שלא מוצאים בה את ידינו ורגלינו.

רגשות הם עסק מחורבן לפעמים.
הם מוציאים מאיתנו את הטוב ואת הרע ביותר, ובמיוחד כשמדובר באהבה.

באהבה או בהמנעות ממנה, אני חייבת לומר.

אלא שהמנעות מהאהבה היא המנעות מעצמנו.
אני עייפה מהמנעות מעצמי.
עייפה מאי מציאת הדרך שנכונה לי ולמי שאני אוהבת ושאוהבים אותי.
עייפה מלהכאיב ומלכאוב.
עייפה מההתמודדות היומיומית עם הריקנות.
עייפה מההתמודדות היומיומית עם התחושות.

זה פוסט עייף, אולי בגלל השעה, אולי בגלל ההמנעות והפעם משינה.

האהבה היא בעיניי, האמת האחת שלא זקוקה לתוספות.
או שהיא שם, או שהיא לא.
אי אפשר לפברק אותה, אי אפשר לרמות.

מילים ומעשים יוצרים רמאויות.
אבל לא הלב.
הוא היחיד שנקי מהם.

האגו יוצר שקרים, הוא מנפלץ את הזכרונות למימדים מפלצתיים.
את הרעים כדי להתגבר על הטובים.
זה עוד מנגנון הגנה.
אבל גם הוא יכול לרמות את הלב, רק לתקופה קצרה.

אהבתי הרבה נשים בימי חיי, אבל אהבתי רק אישה אחת.
וזהו.
אני הולכת לישון.