הבלוג של השולט אור

מגיל שש ועד גיל 12, החבר הכי טוב שלי גר שני רחובות ממני. קראו לו אילן ושנינו היינו ראשי החבורה ברוטציה. יחד היינו בולשים אחרי אנשים חשודים ברחובות חולון, יחד היינו מטפסים על אותו העץ בכל יום אחרי הלימודים... אני הייתי משתרעת על הענף הקבוע שהיה רק שלי וקוראת ספר, והוא היה מזנק מענף לענף סטייל טרזן.

בסוף כיתה ו' עברתי דירה ומאז לא ראיתי אותו.
לא ראיתי אבל לא שכחתי.

אילן הוא זה שלימד אותי איך מבעירים פליט בהתזה לאוויר כאילו זה נאד שיוצא מהתחת ומדליק את הסביבה... אילן הוא זה שהוריד לי בטעות אגרוף שניפץ לי את המשקפיים החדשים... אילן היה הסגן שלי ולפעמים אני שלו, בחבורה שאימצה את שיטות חסמב"ה והייתה פטריוטית להדהים.

מאז שסיימתי את הצבא חיפשתי אותו. ואיפה לא חיפשתי? בבית הספר הישן, בשכונה, באתר חבר'ה, בפייסבוק, בגוגל... יוק. אף פעם לא הכרתי מישהו שנעלם כך. הייתי כבר בטוחה שאו שהוא היגר מהארץ או שהוא מת.

לפני שבוע קיבלתי תלמידה חדשה. אימא של תלמידה אחרת המליצה עליי והיא הצטרפה. היום ישבנו להכין עבודה. שם המשפחה שלה היה מוכר לי להדהים.
"אבא שלך גדל בחולון?" שאלתי.
היא לא ידעה.
התקשרתי אליו.
"אתה אילן מרחוב הופיין בחולון?"
מופתע הוא אישר.
"אילן... זו אור... החברה הכי טובה שלך..." צרחתי לו לטלפון.

זה לקח 30 שנה, אבל סוף סוף מצאתי את החבר הכי טוב שלי. אז נכון שמהחתיך של השכונה נהיה גבר מקריח מעט בשנות הארבעים שלו, אבל גם אני לא הצערתי עם השנים. מה שחשוב הוא שעץ התות הענק ההוא עדיין עומד שם, וגם הענף שלי והענפים מהם הוא זינק בילדותנו.

כשהוא בא לאסוף את בתו, התחבקנו חיבוק שחיכה 30 שנים.
"רק שתדעי שהיה לי משבר כשעזבת את השכונה." הוא הודה בחצי חיוך.

בקרוב נשב לקפה של זיכרונות יחד ואני מרגישה שסגרתי היום מעגל.