היום אני באה איתך בחשבון. היום אתה תתן לי תשובה לשאלה אחת ויחידה - למה? היום אתה תפסיק להסתתר מאחורי היופי שיצרת, תתמודד עם החלקים הקטנוניים שבך, ותסביר לי איך אתה מעז להרשות לעצמך לעשות את מה שאתה עושה? אני לא צריכה ממך תשובות על הרס בתי המקדש, הגלויות או השואה, זה קרה לפני מספיק זמן כדי שתספיק להתבגר. אני רוצה שתסביר לי מי נתן לך את הרשות לעשות את מה שעשית - לי.
מי העניק לך את הזכות להתנהג ברשעות? יש לי את הזכות להתחשבן איתך, חתיכת זקן מניפולטיבי שכמותך, הרווחתי אותה ביושר. עכשיו אתה תיישיר לי מבט לעיניים, תפסיק להפנות לי את הגב ולהסתתר מאחורי עננים ומילים יפות בתנ"ך, ותענה לי כבר.
אני מתעוררת מעוד חלום על הילדים שגזלת ממני. הפעם חלמתי שאני מול האבא שלהם, שואלת אותו איך הוא נתן לה לעשות את זה. הרי הוא יודע כמה הייתי טובה, כמה אהבה הענקתי להם, כמה הם זקוקים לי לא פחות משאני זקוקה להם. בחלום הוא חסר אונים בדיוק כמו שהוא במציאות. אומר לי שהוא יודע, אבל שהיא החליטה, וכשהיא מחליטה - הוא מבצע. "איך נתת לה?" אני בוכה לו בחלום, והוא עקר מיכולת ביצוע או החלטה שמנוגדות לרצונה - מחריש.
אבל אתה לא תשתוק! ממך אני רוצה תשובה ברורה! אף אחד לא יכול לקרוא לך עקר, חדל אישים, חסר יכולות... ממך אני דורשת תשובות - איך הנחת לדברים לקרות כפי שהם קרו? למה לא היית כאן כדי ללחוץ על הברקסים? איפה אתה עכשיו? אתה שלא כבול לחוקים שנחקקו על ידי בני האדם שיצרת, אתה שיצרת חוקים - לא תמיד הגיוניים, אני מודה, אבל לפחות השתדלת... איפה אתה בכל הסיפור הזה?
אתה סיימת להיות נוכח - נפקד בחיי. תתחיל לדבר או שתסתובב ולך לך. אני לא יכולה לשאת יותר את השתיקה שלך, את הסירוב להסביר לי, את חוסר המשמעות שמוסברת במשמעות נעלה שאין להבין... והכול לטובה. אתה תשב כאן, על הכיסא שלידי ותסביר.
אני אקשיב לך, אני מבטיחה. לא אקטע אותך, לא אפריע לך לחבר רצף מחשבתי - פשוט התחל לדבר לעזאזל, דבר כבר! תפתח את הפה שידע לצוות "לא תרצח" ותסביר לי, איך שוב ושוב אתה רוצח לי את הנשמה. אתה או שליחיך. ממה נדמה לך שאני עשויה?
אני מותשת מלילות של סיוטים, מותשת מקטעי זכרונות שקופצים לי אל הזכרון. מותשת מלשמוע אותם צוחקים, ממלמלים, בוכים, קוראים בשמי במקטעים שחודרים אל המחשבות כשאני הכי מנסה להסתגל למציאות של החיים. החלטת להכאיב לי הכי שכאב לי אי פעם, אבל לא הענקת לי הפעם כלים להתמודדות. הפעם אני קורסת, ורגע לפני אתה תתן לי את התשובות לחוסר שיצרת בחיי.
אני רוצה שתסביר לי מתי יהיה לזה סוף? מתי תוציא אותי מהמעבדה שיצרת לכבודי, שמודדת את רמות הכאב שהאדם יכול לספוג ותשחרר אותי לרצף של טוב? אפילו עכברי המעבדה כבר התארגנו לשבות בדרישה לשיפור תנאים. אני יושבת כאן מולך ולא זזה עד שתשפר את תנאיי. אתה יכול להתחיל פשוט בלהסביר.
אף פעם לא היית עקבי. תמיד התחבטת בין "אל נקם ושילם" ובין "כי ניחם ה' על מעשיו". כמו ילד מפגר שהתבאס מזה שנשבר לו הצעצוע - ככה אתה. אז הצעצוע הזה מודיע לך שהספיק לו. יש גבול למספר הפעמים בהן תולשים לבובה את הזרועות. בשלב מסויים היא פשוט נשברת וכבר אי אפשר לתקן.
אני לא סלחנית כלפיך היום. אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי ותמיד אוהב. אהבתי גם כשלא ממש דיברתי איתך. מה לעשות, הרגזת אותי. אתה חייב להתחיל לשלוט בדחף שלך להכאיב. סדיסט קטן, בדס"מ עושים מתוך הסכמה. לא מכריחים את הפרטנרית לכאוב בניגוד לרצונה. זה כתוב בספר אחר - ההוא שאנחנו המצאנו. הוא אמור לחייב את כל המשתתפים - כולל אותך.
כמו שאמרתי, אני לא סלחנית היום. גם לך צריך להציב גבולות. כמו ילד, אתה מבלגן הכול ומסדר רק כשצועקים עליך. הגיע הזמן שתפסיק עם המשחק הזה שהורס ואז מתנצל. אתה חי דפוס של גבר מכה - צא משם. אני כבר מוכה מדי.
06:45 בבוקר. כל הלילה הייתה סופה. הרוח והקור היכו. בהרי הצפון ובנגב ירדו שלגים, ואתה מצייר לי שמיים בהם השמש בוקעת מבין העננים בקרניים של יופי. זה לא מספיק, אתה מבין? אתה לא יכול לפצות על ההרס שלך בכמה דקות של זריחה. תפסיק להתנהג כמו ילד שמצייר לאמא ציור כי הוא מצטער על איך שהוא התנהג. אתה יותר מבוגר ממני בכמה שנים ואני מצפה שתיקח אחריות פעם בחיים.
דבר איתי.
דבר איתי לעזאזל.
אני דורשת הסברים!
לפני 14 שנים. 4 בפברואר 2010 בשעה 4:54
