הבלוג של השולט אור

ברור שלא ענית לי. לא שבאמת ציפיתי. אולי אתה צריך לקרוא עוד כמה מכתבים לפני שתחליט לענות. אולי אתה ביישן. ובכלל, אתה שותק כל כך הרבה שנים שבטח כבר התייבשו לך מייתרי הקול. איך אתה יכול לשתוק כל כך זמן? אפילו הפסיכולוג הכי שתקן משחרר מדי פעם מן "ממממ... מממ..." לא מחייב, אבל לא אתה.
לא.

הייתי רוצה להניח אותך פעם על ספת המטופלים. לנסות להבין את היצרים שגורמים לך לשחק בנו כפי שאתה משחק. כלומר, אם אתה משחק. יכול להיות שאתה לא יותר מפנטזיה היסטרית-המונית, שנועדה לענות על הצרכים של מי שמרגישים חולשה זמנית בשריר הלב. יכול להיות, אבל נקודת ההתחלה שלי אומרת שאני מאמינה בקיומך כל זמן שלא הוכחת לי שאתה אינך.

אני מתכוונת לחפש היגיון בחוסר ההיגיון שטבעת בחיי. כזו אני. חוסר הגיון מכניס אותי לכאוס. כזה גם אתה, הרי בכאוס היית מספיק זמן עד שנמאס לך לרחף על פני תהום והתעוררת למפץ שיצרת. אצלך - היית צריך להפריד בין המים לשמים, אצלי - אני צריכה להפריד בין חוסר ההיגיון לרשעות. אני לא יודעת להתמודד עם רשעות. היא מנטרלת אותי.

בראת אותי בצלם ואז כדי לבלבל, הכנסת פרק חדש ובו הפקת אותי מצלע. קצת מעליב ליצור מגדר שלם מצלע מחורבנת. צלעות הן משהו שמכרסמים מסביבן את הבשר כשעושים על האש. אני מעדיפה את הגרסה הראשונה. אם בצלם אלוהים בראת אותי, אז אני דומה לך. זה אומר שיש בי מספיק ממך כדי שאוכל לדרוש ממך תשובות.

שוב אנחנו חוזרים לזה ועוד נשוב ונחזור, כי בסופו של דבר אתה תצטרך לספק אותן.

אומרים שיש את מי שעסוקים בליפול ויש את מי שעסוקים בלקום. זה עניין של הסתכלות. הטחת אותי לרצפה מספיק פעמים, כדי שאלמד ליפול נכון. ליפול ולקום, גם אם בקושי, עם אגרופים קפוצים מורמים להגנה, או כדי לשחרר נוק אאוט. הפעם האגרופים שלי מורמים מולך בתנועה של זעם, בתנועה של חוסר אונים, של יאוש, בחיפוש נואש אחר הסנטר שלך שיספוג את האגרוף שלי.

אתה מזכיר לי אבות שהכרתי בימי חיי, את שלי ואחרים. ואתה אבא מחורבן. מאלה שדוחפים כסף בכל פעם שהם מאכזבים. אתה לא יכול להמשיך ולהשאיר אותי סומא באפלה, אתה לא יכול להמשיך ולהתכסות בהרגלי השתיקה שלך. פעם אחת אתה תסביר לי, מה אתה רוצה מהחיים שלי.

אילצת אותי לעבור מסלולי מכשולים שהיו גורמים לחיילי מרינס קשוחים ליילל ולחפש להם אימא חלופית. כילדה שתקתי, לא חשבתי שאפשר לדרוש ממך שתסביר. בדרך כלל, לא מבקשים ממך הסברים. הכול נעשה כרצונך... בלה, בלה, בלה... אבל אני פורשת מהמסלול שהתווית לי. אני מסרבת להמשיך לשחק איתך במשחק שאין לו חוקים, פרט לאלה שאתה ממציא ואז מחליף כי בא לך. בן זונה שכמותך, אתה גבר? אז בוא ותתמודד איתי פנים אל פנים.

אחרי כל שנות ההיכרות שלנו, אני מרשה לעצמי לקרוא לך בשם חיבה - ג'ו, קיצור של שמך הפרטי בהטיה לועזית. כל כך טרחת להבהיר לנו את שמך הפרטי, שאני בטוחה שלא מפריע לך שמישהו קורא לך בשם חיבה. הגיע הזמן, לא?

אסיים לכתוב לך ביום שייגמרו לי המילים או הכעסים, או אולי ביום בו אקבל ממך תשובות. מה שיגיע קודם. עד אז פשוט תקרא. אני בטוחה שאפשר לסדר לך חיבור ישיר לאינטרנט.
נשתמע שוב בקרוב.
אור