הבלוג של השולט אור

אלה היו ימים קשים. קשים לי, קשים לך בעקבות ההסתגרות שלי, קשים לנו כזוג טרי.

כשאיבדתי את הרצון לחיות למשך ימים ארוכים של חוסר יכולת להתמודד עם אובדן הילדים - היית שם אהובתי, כדי לתמוך בי וכדי לשאת את משקלי על כתפך אם צריך. היית ולא ויתרת גם כשאני ויתרתי. היית ולאט, בעבודת נמלים ובאהבה אין סופית, השבת לי את הרצון לחיות ואת הכוח להתמודד עם האובדן.

אבל ככל שנחלשתי וויתרתי, הרגשת איך מקומך כשפחתי מתערער. כשפחה שלי את צריכה לדעת שאהפוך עולמות כדי להגן עלייך ולהיות שם בשבילך. וברור שגם דומית היא רק בן אדם, אבל הנכונות שלי לוותר על חיי בעקבות המאורעות, שחקה את אמונך בדומית שלך.

היה ברור שאני צריכה להתחיל לבנות לך את האמון מחדש, מאפס ואפילו מתחתיו. בסשן הראשון שלנו לאחר המשבר הגדול, נאלצתי לשבור את כל חומות ההגנה שבנית בתקופה הזו (כדי להיות מסוגלת לתמוך בי), ולאלץ אותך לחזור למקום נטול ההגנות, הפגיע, ומשם אל המקום הבוטח שהיית בו מולי רק שבועיים לפני.

זה היה סשן קשה, במהלכו אילצתי אותך לרדת על ברכייך ולכתוב את כל הפחדים, את כל הרגשות, את הפחד, הכאב, האהבה ואפילו את התקווה. בסופו של אותו המפגש פקדתי עלייך להתחיל לכתוב את התחייבויותייך אליי כשפחתי, לקראת טקס הקילור שנקיים בקרוב.

ועדיין, למרות שכתבת את כל הרגשות ובכית את נשמתך אל הזיון שלנו ואחר כך אל החיבוק, ידעתי שעמוק בפנים את עדיין מפחדת מסשן אמיתי שאסשן אותך בו. ככל שפחדת, היה לי ברור שהדרך היחידה להחזיר אותך, היא בהתעמתות ישירה עם החשש מפני חוסר האונים שהרגשת בתקופה האובדנית שלי. היית חייבת לחזור ולבטוח בגברתך ובכוחה.

ידעתי שאת סובלת מקלאוסטרופוביה, אבל ידעתי שאם תרגישי שאני מגינה עלייך - תוכלי להתמודד עם הפחד הזה. את הסשן שהתקיים אתמול, בחרתי להתחיל בהצלפות קלות משוט הזמש שקנית לאחרונה ומיד אחר כך התחלתי לעטוף אותך בניילון נצמד מכף רגל ועד ראש. הידיים הוצמדו לצדי הגוף והרגליים זו לזו. לא יכולת לזוז, לא יכולת לפתוח את העיניים... יכולת רק לנשום ולציית.

לאחר שעטפתי אותך, השכבתי אותך על המיטה, לקחתי לידי את סכין הציד ובעזרתו קרעתי חור בניילון מעל לישבנך. הסתכלתי עלייך שוכבת על המיטה, חסרת אונים, מרחפת בספייס ומהצד השני מפוחדת ממה שעומד לקרות. ידעתי שכל הפחדים שלך עולים בך מחדש בכל פעם שבה אני בוחרת לזיין אותך בתחת. חוסר אונים שמתעצם מול הידיעה שאת עומדת להילקח בדרך שמפחידה אותך ומכאיבה לך מעט - רק כי אני בוחרת לעשות כן.

שמעתי את גניחות הפחד שלך ואת היבבות, אולם דרשתי ממך לציית לגברתך ולפתוח מולי את החור שאני בוחרת לחדור אליו. לאט התחלתי להחדיר לתוכך את הזין, מבקעת לי דרך בין הפחדים שלך בחזרה אל המקום של ההתמסרות האולטימטיבית.

הבכי שבכית בסשן הזה, היה של פחד ואז של הקלה, ואז של שיבה הביתה. בהמשך הערב לקחתי אותך שוב ושוב בדרכים שונות. הדרך כבר לא הייתה חשובה, היא כבר לא הייתה קשה. הדרך חזרה להיות המקום המוכר שבו השפחה שאת מתמסרת לגבירתה. אליי אהובתי. התמסרות ולקיחה שהחזירו לשתינו את החיוך.