הייתי ילדה נאהבת ומוגנת עד גיל שנתיים וחצי. הגירושין של הוריי ניפצו את המקום המוגן בו יכולתי לזעוק בלילה בשנתי ולמצוא את עצמי מחובקת בזרועותיו של אבי הנושא אותי למיטתם. המקום ההוא הפך לנטוש, כשלא היה עוד מי שיענה לפחדיי.
הגירושין גילו לי את הצד האחר שהיה באמי - המפלצתי. אחוזת אימה צפיתי שוב ושוב בפניה המשתנים מתחת להררי האיפור שכיסו אותם והופכים לפניה של היד שאוחזת בחגורה או סוטרת שוב ושוב על פניי.
רוני, הילד שנוצר בי אז, היה מי שחטף את המכות בשבילי, כשהוא מישיר את מבטו אל עיניה ומסרב לבכות. עם הזמן הוא למד להימלט מהצלפות החגורה אל חדר השירותים. הוא היה רץ כשהיא מדדה בצליעה בעקבותיו, טורק את הדלת מאחוריו ונשען עליה בכל כוחו כשרגליו נעוצות באסלה, כדי למנוע מאמי לפתוח את הדלת ולהמשיך להכותו.
היא הייתה אורבת מצדה השני של הדלת ומפתה אותו במילים רכות שיפתח, היא הרי לא תרביץ לו... רק פעם אחת הוא נפתה להאמין לה. בשנייה בה הוא החל לפתוח את הדלת, אצבעותיה נאחזו בה כשהיא יורקת בשריקה מאיימת "תפסתי אותך". הפחד גרם לו לסגור את הדלת על אצבעותיה ומאז הוא לא פתח אותה שוב.
הוא היה מקשיב מעבר לדלת לנשימתה מהצד השני. לפעמים היא הייתה מתרחקת מעט כדי לארוב לו ביציאה מהשירותים. בתחילה הוא היה מציץ מבעד לחור המנעול, אבל כדי למנוע ממנו את אפשרות ההתגוננות, מלאה אמי את חור המנעול בנייר טואלט שאי אפשר היה להוציא באצבעות של בן שלוש.
כך התקיים ביניהם המרדף מגיל שלוש ועד גיל שש.
כשהייתי בת חמש התחתנה אמי עם גבר חדש שאסר עליה להכות אותי כשהוא היה בסביבה. מאז היא הכתה שלא לידו. אהבתי אותו מאוד, עד שבגיל שש הוא החל לאנוס אותי. מאז שנאתי אותו וסירבתי ללבוש חצאיות ושמלות, שסימלו בעבורי את חוסר האונים של האונס הראשון.
בת שש, בכיתה אלף, נחשפתי לראשונה לתרבות של היגיינה. באחד מהימים הראשונים של שנת הלימודים, קראה לי אליה בהפסקה רחל הלר - המורה הזקנה שלימדה אותנו. עמדתי מול השולחן שלה, עוברת אותו רק בחצי ראש ועיניה הביטו בי מלמעלה במבט עדין.
"את צריכה להגיד לאימא לצחצח לך שיניים, יש לך ריח לא טוב מהפה", הסבירה לי.
מעולם לפני כן לא צחצחתי שיניים. כשהגעתי הביתה, כעסה עליי אמי על הבושה שבפנייתה של המורה אליי וקנתה לי מברשת ומשחת שיניים.
שנות הילדות היו שנים של רעב בלתי פוסק. הייתי ילדה גדולה, הכי גדולה בכיתה. אמי שפחדה יותר מכל דבר אחר מהשמנה שלי, דרשה שאוכל רק את המנה המדודה שלי בארוחות המשפחתיות ושלא אקח תוספת. כדי להתמודד עם הרעב, התנדבתי לרחוץ כלים בסופה של כל ארוחה, כדי שאוכל לאכול את השאריות שנשארו על צלחות שאר הסועדים. דרך נוספת להתמודד עם הרעב הייתה באמצעות גניבה מהמכולת. לא היה לי כסף משלי והאפשרות לבקש לא קיימת כשחיים בטרור מתמיד של אלימות ודיאטה, אז גנבתי. כל יום הייתי מבצעת את הקניות המשפחתיות ובדרך מגניבה שקיות של בוטנים או חטיפים אחרים לכיסי המעיל.
חיי כילדה היו מרקם של חובות ניקיון בבית כגון: ניקוי האבק בסלון כל יום וגיהוץ הבגדים של אמי שהורדו מחבלי הכביסה. בנוסף גידלתי את אחותי הקטנה ושמרתי שגם היא לא תיאנס. מאחר שהוא הבטיח שאם אספר על האונס הוא ירצח את אמי, ניסיתי להתמודד לבד עם האונס הנמשך - הקמתי מכשולים בחדר שלי. כל הבגדים, הספרים והצעצועים, היו זרוקים על הרצפה מסביב למיטה. התקלחתי רק פעם בשלושה שבועות בערך, כשהוא היה מתלונן אצל אימי שאני מסריחה. אימא הייתה שולחת אותי בצעקות להתקלח והוא היה בא לחגוג את הריח הטוב כשהיא ישנה.
ילדה בת עשר שלא מתקלחת שלושה שבועות ברצף בכל פעם, אמורה להדליק נורת אזהרה אצל מי שאמורים להגן עליה, אבל אף אחד לא ביקש להגן עליי. הייתי הילדה המבריקה ביותר בכיתה, שתמיד בהפסקות בית הספר קראה ספרים והתרחקה מחברתם של ילדים אחרים. כל זמן שהוצאתי 90-100 במבחנים, הניחו לי לנפשי.
היום אני יודעת שהייתי ילדה זנוחה. היום אני רוצה לחבק את הילדה ההיא ולהגן עליה מפני כאבי העולם. הייתי ילדה שהיו לה שני זוגות תחתונים מכותנה לבנה עם פרחים. ידעתי שאסור לבקש כי לא יתנו לי, אז התרגלתי להסתפק במה שיש. אם יש שני זוגות תחתונים - משתמשים בהם שבוע או שבועיים ברצף, עד שפס החרא עליהם הופך למסריח מדי וחייבים להשליך אותם לכביסה, רק כדי לשמוע את צרחותיה של אימא: "איך את יכולה להסתובב ככה? את לא מתביישת? תראי איזו מסריחה את."
הייתי מסריחה אימא, והיום לאחר שהתנסיתי באמהות, אני יודעת שהיית אימא מסריחה. שנטשת אותי ביום שבו קיבלת עליי משמורת. שכל הסימנים לאונס שלי היו שם - גם אם ישנת ולא שמעת שום דבר. היום אני יכולה לומר לך, שאני יכולה לסלוח לך על המכות ולחשוב שהיית בתקופה חולה שלך, אבל שלעולם לא אסלח לך על ההזנחה ועל הנטישה. ילד לא אמור לגדל את עצמו, ילד לא אמור ללמד את עצמו הרגלי ניקיון וילד שמקפיד להפוך את סביבת המגורים שלו למטונפת כל כך - הוא ילד שצועק לעזרה. אני, הגנתי על חייך ולא סיפרתי לך על האונס במילים, אבל היית צריכה להקשיב לזעקת המעשים שלי.
לפני 14 שנים. 16 באוגוסט 2010 בשעה 16:35
