לראשונה מזה שמונה חודשים (מאז הניתוח של אשתי), יצאנו אתמול למסיבה במקסים ואני חייבת לומר שדי סבלנו.
המוזיקה הייתה מושלמת. אני חייבת להצדיע לדיאבלו על הטעם המשובח.
אבל שם מסתיימות המחמאות.
התחושה הייתה כאילו הגענו למסיבת ונילים לבושים בשחור או מקסימום למסיבת גותים מתבגרים.
מכיוון שלפני חודשיים לערך הפסקתי לעשן, פשוט סבלתי יחד עם אשתי מהסירחון הבלתי נסבל של עשן הסיגריות. בשלב מסוים העיניים כבר כל כך שרפו לנו שפשוט ברחנו משם כבר בשתיים. לרקוד בחדר מוצף עשן, זה להילחם על כל נשימה. פשוט אי אפשר כך. האוורור לא באמת קיים או שלא יכול להשתלט על כמויות העשן הללו, ואנחנו ואחרות שהיו שם ולא מעשנות - פשוט נגעלנו.
התעוררנו הבוקר עם כאב ראש נוראי, מכמויות הרעלים שנשמנו שם.
המסיבה הבאה תהיה של הדנג'ן ושם נבדוק אם עוד יש קהילה בדסמית שמבלה ועוד יותר חשוב - אם אפשר לנשום בקהילה שכזו.
מה שכן, לל"ג, אנחנו אוהבות אותך תמיד.
שבת שלום לכווווולם.
לפני 13 שנים. 22 באוקטובר 2010 בשעה 9:54
