הבלוג של השולט אור

הזמן עובר אחרת כשאת בזמן פרידה. לדקות יש משקל עודף, כזה שגורם לצעדים לשקוע איטיים אל הרצפה.

כמו בגמילה, היום הראשון הכי קשה. הכאב מרגיש כאילו עוד רגע הוא ישלוף את הלב מבית החזה. את כבר לא טורחת להציץ במראה. את יודעת שהעיניים נפוחות משעות של בכי ושאת הצעקה לא באמת תוציאי. יש שכנים בבניין. יש לך את הגוד לוקינג שלך, ובאותו הרגע את מרגישה שזה כל מה שנשאר.

הטלפונים מצלצלים, לקוחות המשרד. לכולם אני מספרת שאני קצת חולה, לכן אני נשמעת מוזר. מבטיחה להתקשר בעוד יומיים שלושה.

ואז טלפון אחר מחברה לכיתה. לא ידעתי שהצלחתי להתחבר באמת עם זו שישבה מאחורי לאורך כל השנה במכללה. היא התקשרה לשאול אם סיימתי את העבודות להגשה.
מה קרה? היא שאלה כשהיא שמעה אותי עונה לטלפון.
אני והחברה שלי נפרדנו. הסברתי לה.
אוי אור, אני כל כך מצטערת. אני יכולה לעשות משהו?
את יכולה להחזיר לי אותה? שאלתי.
לא, לצערי, יש משהו אחר שאני יכולה לעשות?
לא מותק, אבל תודה. נדבר ביום אחר טוב? אני לא טובה בשיחות היום. עניתי וסגרנו.

המשך היום ממשיך להיות נורא ורע עם שיחה ארוכה וכואבת שלא חודרת את ההחלטה. בלילה אני מרגישה שפעם אחת אני חייבת לעשות את מה שלא עשיתי כבר המון זמן - לרדת על בקבוק של יין ולתת לו לנקות לי את הנשמה.

היין עוזר חלקית ואחרי שיחה קצת שיכורה עם מי שהפכה עם הזמן לחברה הכי טובה, אני נוחתת למיטה.

הטלפון מצלצל בבוקר.
זו היא, אני חושבת מתוך שינה ומושיטה יד מאושרת לטלפון.
השעה שבע. השעה שבע. השעה שבע.
זו לא היא, אני מבינה קצת באיחור.

הבוקר לא זז. פתאום הדקות נראות מאיימות, כאלה שמבטיחות זמן בלעדיה. דקות של חשבון נפש שלא נגמר. של איזמל חד בעזרתו מנסים לנקות את הנשמה, להביט בה במקרוסקופ רגיש ולבדוק כל טעות שנעשתה. דקות של ניסיון לתקן את מה שעוד אפשר. דקות איטיות של צעדים כבדים, של בדידות, של להרגיש בלעדיה הכי לבד.

אני נוקטת בצעדים כואבים שאולי יצליחו לתקן מעט. לא יודעת מה מהם עוזר.

באחת עשרה הטלפון מצלצל ושוב זו ציפי מהלימודים. היא בת 60, הדוסית של הכיתה. לאורך כל השנה התווכחנו, דיברנו על דת, הסכמנו לא מעט, צחקנו.
את מרגישה יותר טוב מותק? היא שאלה.
לא, אבל היום אני כבר מבטיחה לא לבכות לאף אחד בטלפון. אני עונה.
אור, עשית את העבודות? כי אם לא, אז תני לי לעזור לך עכשיו. את רוצה שאשלח אלייך את התשובות של העבודה בתחביר?
בא לי לחבק אותה עכשיו. תחביר הוא המקצוע שמולו אני יושבת משותקת בכל תאי המוח שלי.
למה שלא תביאי איתך אליי את העבודה בעריכה אקדמית? אני מציעה לה, אני אעזור לך בזה ואת תעזרי לי בתחביר.
בשמחה, היא עונה, ומה אני יכולה להביא איתי שיעשה לך נחמד קצת.
תאפי לי חלה אחת מהחלות שלך? אני שואלת.
במהלך השנה היא אפתה לנו שתי חלות מתוקות ומטריפות שהנעימו לתלמידים ולמורים את אותו היום.
חלה ביקשת וחלה תקבלי. היא מבטיחה.
אנחנו קובעות למחר בבוקר. אבל מה עושים עם היום הזה שלא נגמר?

בשתיים אני מביטה בשעון שמולי. היא יוצאת עכשיו מהעבודה שלה, אני חושבת, בדרך הביתה היינו משוחחות. עכשיו הטלפון שותק. שתיים ורבע, היא בטח נחה בסלון. אני עובדת לאט כל כך. מנסה להתעלם מהחנק שמטפס במעלה הגרון. בעוד שעתיים ברגיל אני אוספת אותה אליי. מה עושים עכשיו עם השעות שלנו? עם הזמן שפונה בכל ראשון, שלישי וחמישי רק לה? מה עושים עם הטלפונים שהיו מנותקים בזמן שלנו יחד, יוצרים את בועת השקט?

בשתיים וחצי אני נשכבת על הספה. לא מסוגלת לזוז עוד. נרדמת לרבע שעה ומתעוררת כי חלמתי שהיא מתקשרת. שום שיחה לא נרשמת על הצג.

קוראת את הבלוג שלה, את הגעגועיים ההדדיים. יודעת כמה אהבה יש בינינו, יודעת כמה טעיתי בדרך, לוקחת אחריות, אולי קצת מאוחר מדי. ואולי, לשם שינוי, הזמן ינוע קצת בקצב שישחק גם לטובתי.

חמישה לארבע. בשגרה שלנו עכשיו היא יושבת מאחורי על האופנוע. ירכיה נוגעות קלות בשלי, הסגריה בידה הימנית בשעה שידי השמאלית מחליקה על רגלה בכל רמזור. אני מכינה לי קפה. יש טעם אחר לקפה שהיינו שותות יחד כשנכנסנו לבית. טובלת את הוופלה ושואלת את עצמי אם בעוד רגע תיפתח הדלת והיא תעמוד בפתח. מאז שמפתחות הבית הוחזרו לי, אני מקפידה להשאיר את הדלת לא נעולה.

כבד לי לא לכתוב. יש מי שצוהלים למקרא המילים שלנו, יש את הסקרנים ויש את אלה שמושיטים יד אמיתית לשתינו, אלה שיודעים שזמן פרידה הוא זמן בדידות, הוא זמן הזדקקות, הוא זמן שאין בו מסכות של מעמד שמחייב, רק זמן של כאב שלא נגמר.