הבלוג של השולט אור

"יש לך תפקיד אחד בבית הזה - לציית לי." אני אומרת לך כשאת עומדת בפתח ביתי. "את יכולה לבחור לא להיכנס, אבל מהרגע שנכנסת את מקבלת עלייך את הציות. יש לך מילת ביטחון, ובשנייה שתאמרי אותה אעצור. אבל עד אז את תצייתי לכל פקודה שלי ותספגי את כל מה שאחליט להעניק לך."

אני רואה את הרעב מפלס דרך מעינייך אל גופך שנרעד בתשוקה. לאט את יורדת על ברכייך מולי.
"כן גברתי." את עונה לי, "אני אציית לך."

אני מחליקה בידי על שערך שגולש על עורפך ועל כתפייך. מלטפת לרגע ואז לופתת אותו, מושכת אליי את פנייך כשאני מתכופפת ומקרבת את פניי אל שלך.

אני אוהבת את האנחה שפורצת מפיך כשאני מכסה עליו בשפתיי. טורפת את האנחה שלך, את הטעם המתוק של פיך שמתמסר לבעילת הלשון בתוכו.
"כלבונת יפה שלי, כמה שאת עומדת לציית היום." אני אומרת בשקט ונוגסת בצווארך.

אני מניחה לך, ניגשת לכורסה ומתיישבת עליה.
"נס קפה עם חלב, שלוש סוכר." אני מורה לך. את מתבוננת בי עודך על ברכייך.
"כן כלבונת? רצית לומר משהו?" אני שואלת.
"לא גברתי." את עונה בהיסוס.
"אז קדימה, זריז, המטבח מחכה לך."
את קמה וממהרת למטבח.

אני מקשיבה לפעולות שאת מבצעת שם, מדמיינת את הידיים שרועדות מעט מהתרגשות ומציפייה כשאת מוזגת את המים החמים ואת החלב הקר אל הכוס.

את מביאה לי את הקפה. אני מדליקה את הטלוויזיה ומתרווחת בכורסה עם סיגריה ביד. לרגע את עומדת מולי ומביטה בי, אחר כך את מוליכה את מבטך את הספה שליד. בסופה של דקה ארוכה את בוחרת נכון ומתיישבת על הרצפה, ראשך סמוך לברכיי.

אני מניחה את ידי על שערך, מלטפת אותו ומחייכת לעצמי בשקט. "חכי קצת כלבונת, הציפייה מעולם לא הזיקה לשפחה." אני חושבת כשאני מתענגת על לגימת הקפה.

מידי פעם אני מעיפה בך מבט, בוחנת את קצב נשימתך. כשאני רואה שנרגעת אני אוחזת בשיער שבאחורי ראשך.
"תתפשטי כלבונת."
ברגע הנשימה מואצת שוב. אני לוגמת מהקפה.
"אל תסתירי לי את הטלוויזיה כלבה קטנה." אני גוערת בך כשאת חוסמת מפניי את התוכנית שממש לא מעניינת אותי ברגע זה. אני מתענגת על נשיכת השפתיים הנבוכה שלך כשאת ממהרת לזוז מלפני המסך.

את מסיימת להתפשט ומתיישבת שוב על הרצפה שלידי. אני מכבה את הטלוויזיה ומעבירה את אצבעותיי על כתפייך ועל גבך.
"את יודעת שהיום העור שלך ישנה צבע בשבילי, נכון כלבונת שלי?" אני שואלת.
"כן גברתי." פורצת התשובה מפיך כגניחה שמלטפת את תוכי.
"אני רוצה אותך, כלבה טובה שלי." אני אומרת לך, "אני רוצה את תום הגניחות שלך, את ההתמסרות שלך לכאב שאעניק לך, אני רוצה את הייחום חסר הבושה שלך, ואת תתני לי את הייחום הזה הלילה."

אני אוספת אותך מהרצפה ומושיבה אותך על ברכיי. משעינה את ראשך על זרועי כשאני מנשקת את ההתמסרות שלך. מאליה עולה ידי השנייה את שדך השמאלי וסוחטת משפתייך אנחת כאב כשאני מוחצת אותו בין אצבעותיי.
"את תתרגלי לגנוח כאב בשבילי הלילה." אני אומרת לך ומניחה לשפתייך לגנוח כששפתיי נעות אל פטמותייך. נוגסות בהן, מנשקות... אני מתענגת על האנחות שכאב ועונג מתערבבים בהן.
"גברתי..." את גונחת בהפתעת כאב כשאני נוגסת חזק יותר. ידך מתרוממת מאליה לחסום את הכאב. אני לוכדת אותה בידי.

"היד הזו תישאר לצד הגוף." אני מורה בקול שהרוך נעלם ממנו ברגע. "הכלבונת הזו צריכה אילוף בסיסי? היא לא יודעת שאסור לה להפריע לגברתה ליהנות?"
"סליחה גברתי." את ממלמלת ומיד צועקת כאב נוסף כשאני מתעלמת מתשובתך ומעסיקה את שיניי בנגיסות הבשר שמסביב לפטמות.

"רצית לומר משהו כלבונת?" אני מתעניינת כשאני מלטפת לרגע ברוך את הפטמה שלך ואז מסובבת אותה כדי להתענג על גניחה נוספת שהופכת לצעקה.
"לא גברתי." את מסננת את התשובה בין גניחות הכאב והעונג.
"כלבה טובה לא מפריעה לגברתה ליהנות. נכון כלבונת?"
"כן גברתי, היא לא מפריעה לה."
"הכלבה המאולפת שלי יודעת שהיא כאן כדי לשרת את גברתה ולא כדי להפריע לה." אני ממשיכה כשידי מפשקת את רגלייך ועוברת על השפתיים שהרטיבות עברה מביניהן והרטיבה אותן גם מבחוץ.
את גונחת, מפשקת. אני לא ממהרת.

"תראי איזו כלבה רעה את." אני נוזפת בך, "איך לא הזהרת אותי שלקחתי כלבה מיוחמת שנוטפת כשהיא מתייחמת? תראי איך לכלכת לגברתך את המכנסיים."
אני טופחת בתנועות קצרות על שפתי הכוס שלך.
"סליחה גברתי, לא חשבתי שאלכלך אותך." את עונה לי בגוף מתפתל.
"טוב, איו מה לעשות, אני חייבת להשקיע קצת בחינוך שלך. אני לא יכולה להשאיר אותך כלבה לא מאולפת." אני נאנחת ביאוש מדומה. "תסתובבי על הבטן כלבונת, על הברכיים שלי."

את נשכבת על בטנך על רגליי. הישבן שלך רך ולבן, וכשאני מעבירה עליו את ידי נפלטת גניחת תשוקה מפי. אני רעבה אליו הלילה.

"כלבה טובה לא מלכלכת את גברתה." אני אומרת לך ומתחילה להצליף בידי על ישבנך. "את תהיי כלבה טובה מתוקה שלי, אני מבטיחה לך שכשאגמור לאלף אותך תהיי כלבה מצטיינת."

האנחות שלך רכות כשהיד מתחילה להרגיל את הישבן לכאב. הן קלות ההצלפות, מלטפות את הישבן במגע שמבטיח כאב... ואז הן מתחזקות בהדרגה ואיתן אנחותייך.

הצלפה ועוד אחת, ואצבעות כף היד נפתחות למגע מלא עם הבשר שמתחת. אני מצליפה ואת נאנחת. אני מחזקת את מגע היד בבשר כדי לשמוע אותך מחניקה לרגע את האנחות שהופכות לאנחות כאב אמיתיות.
"את לא תמנעי מגברתך את האנחות שלך." אני אומרת לך כשאני מחזקת את עוצמת ההצלפות. "את תתני לי את האנחות שלך, את הצעקות שלך ואת הבכי. את לא תמנעי ממני דבר הלילה."

את גונחת, מייבבת וצועקת את הכאב כשידי מכה בקצב קבוע על הישבנים המאדימים. מידי פעם אני עוצמת לרגע את עיניי, מתענגת על הקולות שבוקעים ממך, ואז אני עוצרת. זה רק תחילתו של הסשן, אני לא רוצה אותך נסחפת אל ספייסים כשעוד לא החלטתי להעניק לך אותם.

"את חושבת שהכלבונת שלי למדה?" אני שואלת אותך פתאום.
"מה גברתי?" את שואלת מבולבלת.
"למדת איך לא ללכלך את גברתך?" אני שואלת בסבלנות.
"כן גברתי, בטוח." את ממהרת לענות.
"בואי נבדוק." אני מגחכת ומחדירה את ידי אל בין רגלייך. "כלבונת שלי, אני מתחילה לחשוב שאת חסרת תקנה." אני נאנחת, "שוב את נוזלת. אני לא מבינה איזו כלבה לא מחונכת לקחתי. איך יכולתי לפספס פרט כל כך משמעותי באילוף שלך?"
"סליחה גברתי." את גונחת כשאצבעותי משחקות ברטיבות שלך, "אני אלך לנקות."
"את לא תלכי לעשות שום דבר בלי שאורה לך." אני עוצרת את תנועתך כשאת מנסה לקום מעל רגליי.
"סליחה גברתי." את מתנצלת מיד.
"אל תתנצלי כלבונת, זו לא אשמתך שלא אולפת כראוי עד היום. אני פשוט אאלץ לעשות את העבודה בעצמי." אני מרגיעה אותך כשחיוך זומם עולה על שפתיי.

** ההמשך עוד מעט.