"בטחי בי," אני אומרת לה בשקט, "שחררי את הצעקה שלך אל השתיקה שעוטפת".
היא עירומה, גופה חבוק בחבלים המלופפים. נוטה על פי התהום היא לא מעיזה עדיין לשחרר את אצבעותיה המלבינות באחיזתן.
"בטחי בי," אני אומרת, "לא אניח לך ליפול". סביב גופי כרוך החבל שלה, אוחזת בו בכל כוחי. מביטה אל עיניה הקרועות מחרדה, הדומעות.
אני מלטפת אותה במילותיי. לאט מבטה הופך לשקט יותר, גופה נרגע. מקשיבה לי כשהיא נשענת על החבלים מעל התהום ומניחה לזרועותיה לצנוח לצדי גופה.
היא שוקעת אל המילים והביטחון. דומעת. ככל שגופה נרפה יותר, כך זולגות הדמעות, שוטפות את פניה. היא מתייפחת.
השתיקה עוטפת אותנו, חשכה מוחלטת מסביב, ושתינו במרכז אורות המכונית.
היא בוכה עד שנדמה שהיא לא יכולה להכיל עוד. ראשה מתרומם, היא מביטה אל השמים והכאב בוקע. צורחת אותו בכל כוחה.
אני מחזירה אותה אליי. מרוקנת היא נשענת עליי וסביבנו שתיקה.
(נכתב ב 2003)
לפני 17 שנים. 8 בספטמבר 2006 בשעה 12:25
