אני זוכרת שבספר "כמעיין המתגבר", אייל העיתונות סיפר לגיבור שלספינה שלו קוראים "דווקא כן". הוא הסביר לו שזו ההתרסה שלו כלפי כל מי שטענו כלפיו - כשהוא היה נער עני וחסר השכלה - ששום דבר טוב לא יצא ממנו.
ה"דווקא כן" הזה מעולם לא עזב את ראשי. הוא לא גרם לי לנסות להצליח בדברים שיזמתי כדי להוכיח "דווקא" למישהו, אבל הוא מזכיר לי שתמיד יהיו את חסרי האמונה, את האנשים שיחפשו את הדופי בכל רעיון, בעיקר כדי להמשיך לשבת על התחת ולא לעשות כלום.
ל"דווקא כן" הזה נוסף בשנתיים האחרונות המשפט "יש לי אותך". חייתי עם נשים כל חיי, חלקתי זוגיות בת עשר שנים עם האקסית שלי, אבל תמיד הייתי לבד. בפעם הראשונה בחיי אני לא לבד. את כאן, לצדי, כשותפה, כחברה וכאהובה. זה לדעת שלא הכול נעשה תמיד יחד, אבל שתמיד יהיו הפרגון ההדדי והאמון ביכולות.
את נותנת לי כוח אהובתי. יום יום, ושעה שעה. ואני אסירת תודה על אהבתך.
אני אוהבת אותך אשת חיי.
אור
לפני 17 שנים. 17 בספטמבר 2006 בשעה 10:01
