בליל של קולות שלא אומרים כלום בדרך כלל. נשיקות רטובות על הלחי וגרועות לא פחות הן הנשיקות באוויר. אם לא מתכוונים לנשק אז בשביל מנשקים את האוויר לעזאזל?
ואוכל, ושתיה, ושוב אוכל, ושתיה קרה, ויין, וקפה, ואבטיח, וגלידה... ושיעמום שנדחס ללעיסות הקצובות שמנסות להתעלם ממי שיושבת מימין שאוכלת "רק קצת", ושותה רק תה מהצמחים שהיא מביאה איתה מהבית, ותמיד קר לה אבל היא לא תטרח להביא איתה סוודר. לא! בשבילה 14 אנשים צריכים לסבול מחום ולכבות את המזגן כי היא כל כך עדינה שבא להרוג אותה.
או אלוהים. נמלטתי למטבח, מושיבה את אמי עם האורחים. "תני לי לרחוץ כלים, הכל אני אעשה כרגע כדי להפסיק להשחית את זמני ליד השולחן".
נסעתי בקריזה. חזרתי בחורפה. לעסתי בזעם אוכל שלא טעם לי. אז גם אני אכלתי "רק קצת".
רק רציתי הביתה, לשקט שלי, לספרים, לכלבה שלי, לשקט.
אני צריכה שקט הערב.
שששששששש...
לפני 17 שנים. 2 באוקטובר 2006 בשעה 21:04