השיחות היומיות שלנו בסקייפ, מנקות לי את הנשמה מהג'יפה שהתלבשה עליה במהלך היום.
זה החיוך שלך, זו הידיעה שאת חווה, שטוב לך, שמעניין לך.
את ממלאה את המסך בחיוניות שיש בך. ואני לא יכולה לשבוע ממראה עיניי.
כשאני מדברת איתך אני משילה מעליי את אבק היומיום. פתאום הכעסים שהצטברו נראים לא רלוונטיים לכלום. מה לי ולהם כשאת מולי? הם כל כך לא משמעותיים כשאני מלטפת את הלחי שאני רואה מולי במסך. מעבירה את האצבעות על הריסים שלך, על המצח.
את מחייכת ואני מחייכת איתך באצבעות שנוגעות בשפתייך.
את איתי. יושבת בבית הקפה בתאילנד, שותה קפה אליו את משליכה את הסוכרזית שקנינו יחד בסופר פארם בשביל הטיול שלך. ואני איתך. בולעת את התנועות שלך בעיניי. צוחקת למשמע התיאורים שלך, מרגישה את החוויות שלך כאילו הייתי שם איתך.
אני אוהבת אותך בת זוג מדהימה שלי.
רק עוד עשרה ימים ואת כאן.
לפני 17 שנים. 3 באוקטובר 2006 בשעה 15:18
