הבלוג של השולט אור

אספתי היום מביתה של סבתא את החפצים האישיים שלך. את כל המסמכים ששמרת במשך השנים.
אני יושבת וממיינת אותם עבורך. מעיפה את החשבונות משנת 74, ושומרת כל מילה שכתבת ושכתבו אליך.

אני רואה עשרות מכתבי אהבה מנשים אליך ומחייכת. דון ג'ואן מקסים שכמותך. נשים שמעולם לא סיפרת לי עליהן, ואני חשבתי שסיפרת לי על כולן. מי זו אלישבע שכותבת לך מכתב טרום נישואין? מתי הספקת להציע נישואין לעוד אישה?

אני רואה שנה טובה ששלחתי אליך כשהייתי בת שבע. מכתב אחר שכתבתי לך כשהייתי בת 15 ומאוהבת באישה. איזו פתיחות הייתה בינינו תמיד. כמה יופי.

ואז אני מגיעה לתיק שמכיל בתוכו את המסמכים של אשתך שנהרגה ביום בו היא הייתה אמורה ללדת. אתה ירדת להתקשר מהטלפון הציבורי ולהזמין אמבולנס, והיא החליטה לרדת בין הצירים שלה למכולת, לקנות לך אוכל שיהיה. זה מה שהיא כתבה במכתב האחרון.

היא הלכה על המדרכה, הנהג איבד את השליטה על המכונית בעיקול ואיריס והילד שלכם נהרגו.
אני מסתכלת על התעודות שלה מבית הספר ששמרת. כל מבחן שהיא עברה באוניברסיטה שמור אצלך, כל ציון. ואז אני מגיעה למסמך שמצמרר אותי.

תעודה מהמשטרה שמציינת במשפט אחד את מותה של האישה שאהבת כפי שלא אהבת מימיך: "הגברת איריס מרוני נהרגה בתאונת דרכים ברחוב התותחנים בחולון".

אני מתארת לעצמי אותך אוחז במכתב הזה. בריק, בכאב שלא ניתן בכלל לתאר. ואני אוחזת במכתב הזה היום, והיד רועדת לרגע מול המילים היבשות שמתארות את טרגדיית חייך.

אני מסתכלת על הדרכון שהוצאתם. דרכון שאין בו חותמת של מדינה זרה. היא לא הספיקה.
אני רואה את החיים השלמים והקצרים כל כך שהיו לה ולך איתה, ומבינה למה נאלצת לברוח מהכאן לאחר מותה.

עם הכול הצלחת להתמודד, עם זה ששכחו אותך בעורף האויב ב-67, עם הפציעה הקשה במלחמת יום הכיפורים ב-73, עם אשתך השנייה שבחרה להסתלק ממך ולא להישאר עם גבר שעלול להישאר נכה לכל חייו. רק עם מותה של איריס ומותו של בנך כבר לא יכולת להתמודד. וברחת מכאן לצרפת.

אני מסתכלת באלבום תמונות שמעולם לא הראית לי. צילומים שצולמו לאחר הפציעה בתקופת ההחלמה הארוכה בבית לווינשטיין. אתה נראה שם שביר, המבט שלך רדוף. גופך שבור שם והרוח רדופה על ידי הלם הקרב איתו חזרת.

לפני כמה ימים עברת ניתוח להסרת גידול מהראש. בעוד חודש תעבור ניתוח קשה בגב ההרוס שלך. וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לחבק אותך אבא שלי. לומר לך כמה אני אוהבת אותך, כמה אתה יקר לי, כמה אני מבינה.

תמיד הייתי הבת שלך, דומה לך עד שטענת שאתה רק מקווה שלא אהיה מקוללת כמוך. אף פעם לא הבנת שבורכתי במי שאתה. באבא שאתה. באהבה שלך המוחלטת כל כך שהייתה תמיד סלע של יציבות בחיי. כילדה ידעתי שכשאבא בסביבה הכול בסדר. אני רוצה להיות בשבילך עכשיו אותו הסלע שהיית כל חיי בשבילי.