יצאתי הבוקר לפגישה בחדרה עם קייס אתיופי שמנהל עמותה. הוא רוצה שאגייס לו כספים (אחד הדברים שהמשרד שלי מתמחה בו עבור עמותות).
שמחה וטובת לב אני מגיעה לפגישה, וכל מה שיש לי בראש זה "אני רוצה קפה ועכשיו".
נפגשנו בתחנת הדלק של פז ליד כיכר המשטרה.
הייתי בטוחה שנשב בבית הקפה שצמוד לתחנה, אבל הקייס התעקש שיש לו בית קפה בו הוא שותה בחינם בתוך הקניון הצמוד.
"טוב נו," חשבתי לעצמי "הוא מכיר את האזור ואני לא, ואולי יש לעמותה בית קפה שתומך בה קצת." צעדנו יחד (דידיתי על הרגל הכואבת) לקניון הכי שומם שהגעתי אליו עד היום. והוא מוביל אותי לאן?...
הסכיתו ושמעו...
כבוד הקייס מניח את תיקו על כסא ליד שולחן שמוצב בסמוך לתחנת סלקום, שואל אותי מה אשתה, ונכנס לתחנה כדי לקחת שם קפה חינם מעמדת ההמתנה.
כאילו, אוקיי, עמותה של אתיופים, אין להם הרבה כסף. אבל נשבעת שהייתי מוכנה לשלם על שנינו בתמורה לקפה שניתן לשתות אותו.
הוא חזר עם כוס קפה וכוס שוקו, שאבחר. בחרתי לא לשתות ולהתרכז בעבודה במקום. לא רציתי לבייש אותו ולכן לא התעקשתי שנלך לבית קפה אמיתי.
סגרנו עסקה. הוא חמוד והוא באמת רוצה לנסות לשנות את מצב האתיופים באזור שם. רק שאחרי שקלטתי שאפילו על קפה הוא חוסך, הודעתי לו שאת התשלום הוא יצטרך לשלם מראש, ורק אז הוא יקבל את העבודה.
הוא הסכים. סגרנו עסקה. והדבר הראשון שעשיתי לאחריה היה להיכנס לבית הקפה בתחנת הדלק, ולשתות קפה הפוך, גדול וטעים.
פגישות הזויות יש לי במסגרת העבודה :)
לפני 17 שנים. 10 באוקטובר 2006 בשעה 12:16
