הבלוג של השולט אור

לפני ארבע שעות

"איי, לא, זה כואב. אור די."
"ממי תני לי רגע, אני מבטיחה שתכף יעבור."
"אור זה לא עובר... אני דומית, אני לא אוהבת שכואב לי..."
"ממי תרפי וזה לא יכאב..."


עכשיו

רק אתמול היא נחתה ואחרי שישה עשר ימים של געגוע יש את השקט שפושט בעורקים.
אהובתי כאן.

אתמול אחר הצהריים נפגשנו. היה ברור ששתינו הרוגות. חרמניות, אבל הרוגות. את הסקס דחינו להיום, אבל אתמול זה היה להירדם יחד, מחובקות הכי קרוב שאפשר, בשינה רגועה כמוה לא ישנו שבועיים.

אתמול גם ראיתי את הזוועה. אחרי טיסה מתאילנד לירדן ומשם לפה, הרגל הנקועה שלה התנפחה בצורה חסרת פרופורציות לנקע רגיל.

הילינג, רייקי, שינה משותפת והנפיחות קצת ירדה, אבל עדיין הכאב היה רב.

עכשיו שתבינו, אהובתי היא אישה מזן נדיר, היא שונאת כאב אבל היא לא תיקח כדור נגד כאבים. למה? כי זה נוגד את האידיאולוגיה שלה.

אני בעד אידיאלים, אבל אני ממש נגד זה שהאישה שלי תסבול. וכך כל פעם שכואב לה משהו מתחיל הויכוח האין סופי, "תקחי כדור?", "כן, אח"כ", "אני מכירה את האחר כך הזה. קחי עכשיו.", "לא, לא בא לי."

הפעם החלטתי לעקוף את הבעייה. התקשרתי לאחותי - מטפלת טבעית, וביקשתי ממנה טיפולים מומלצים, בתקווה שאהובתי לא תתנגד לטיפול שלא כולל כימיקאלים. היא לא התנגדה. קנינו שמן ארניקה ושמן לבנדר ונסענו לביתי.

זוכרים את הפתיח?...

"איי, לא, זה כואב. אור די."
"ממי תני לי רגע, אני מבטיחה שתכף יעבור."
"אור זה לא עובר... אני דומית, אני לא אוהבת שכואב לי..."
"ממי תרפי וזה לא יכאב... ואל, אני חוזרת, אל תבעטי."

והיא בוחקת, ואני מורחת את השמן בריפרוף, שביומיום היה עושה אנחות מסוג אחר לגמרי, והלב עוד רגע מתפקע מאהבה.

הטיפול הזה חזר על עצמו ארבע פעמים במהלך הערב הזה, לפני הסקס, אחרי הסקס, אחרי הסקס, אחרי הסקס.

נו די כבר לדבר על סקס כל היום. כאילו, ברור שאחרי שישה עשר ימים נתנפל זו על זו כמו שתי נשים שגוועו ברעב. אתם הרי לא צריכים את הפירוט הזה...

עכשיו תסבירו לי אתם, לא יותר פשוט לקחת כדור אנטי דלקתי?

האהובה שלי חזרה מתאילנד עם נקע שהפך לדעתי לדלקת בגיד אכילס, מה שאומר שאני צריכה לטפל בה עכשיו ממש מקרוב. יום יום, אין תירוצים.

לראות אותה יום יום אחרי שבועיים של חו"ל? מי לעזאזל צריכה תירוצים עכשיו? :))