לפני 17 שנים. 17 באוקטובר 2006 בשעה 9:50
רק שלושה ימים את כאן והחברים מספרים לי שפתאום יש שלווה בקול שלי, כזו שהם לא מכירים.
רק שלושה ימים את כאן ולי זה מרגיש כאילו חזרת מזמן. הכמיהה התפוגגה אל היחד, הקרוב, האוהב, היחד שהלב קרא לו בגעגוע.
האינטנסיביות של השתיים, השקט שלנו, הידיעה עמוק בפנים שהקשיים שהיו כבר מאחורינו. ויהיו אחרים, אני לא דואגת, אבל ההם, הקשים מנשוא כמעט - מאחור. כל אלה עושים אותי שלווה.
פתאום אני שוב מסוגלת לעבוד בריכוז מלא ולמשך שעות. גם כשלא היית עבדתי, אבל אחרת, עם הפסקות של מבט שמצטעף עד לתאילנד וחושב עלייך.
עכשיו את כאן, קרובה אליי, במרחק נגיעה, במרחק חיוג, במרחק נסיעה של חמש דקות (או פחות אם אני עוברת באדום ועל המדרכות).
אני אוהבת אותך, אוהבת כל כך.
