יצחק רבין היה אדם שבתקופת האינתיפאדה הראשונה תיעבתי. הייתי אז צלמת עיתונות בעזה, פקודתו "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" התקבלה כלשונה. שנאתי את מראה הילדים שמילאו אז את עזה - בני השבע שדידו שבורי רגליים על קביים . לא יכולתי להבין כיצד אדם בשיעור קומתו של רבין מורה לשבור להם את העצמות.
השנים חלפו. רבין ראש הממשלה היה למנהיג שחתם על הסכם שלום עם ירדן. הוא החל לקדם תהליך שלום אמיתי עם הפלסטינים ובדק אפשרות לקידום השלום מול סוריה. הערצתי את האומץ שהיה לו, על אף האיומים על חייו, ללכת עם האמת שלו ולהילחם על השלום, באותה הנחישות בה הוא ניהל את שדות הקרב.
בארבעה בנובמבר 1995 גרתי עם מי שהפכה לגרושתי ברחוב הירקון בתל אביב מעל מסעדת יקימונו. היא הייתה במטבח בדיוק ואני צפיתי בשידור, נדמה לי שבערוץ 2. זה היה איזה מופע מוזיקלי.
הייתי במתח גדול באותו הערב. פחדתי מהעצרת הזו. פחדתי שינסו לרצוח אותו. הייתה לי פשוט הרגשה רעה.
רציתי ללכת לעצרת ההיא. האקסית שלי פחדה שאלך לשם. היא אמרה שהיא חושבת שתהיה שם אלימות ושהיא לא רוצה שאהיה שם כשזה קורה. התווכחנו. שנאתי את האיומים על חייו, תיעבתי את אנשי הימין הקיצוני. רציתי להיות שם ולהתעמת איתם. לומר לרבין בעמידה שלי שם, שאני מאמינה בו ובדרכו. היא ביקשה שאשאר - ונשארתי.
האקסית שלי חזרה לחדר בדיוק כשערוץ 2 הפסיק בפתאומיות את שידור המופע. עוד לפני שעלו המילים "מבזק מיוחד" על המסך , אמרתי לה "קרה משהו נורא. אני חושבת שרצחו אותו".
העברנו לערוץ אחד. פתאום התחילו לזרום הידיעות - רבין נורה ולא ברור מה מצבו.
נצמדנו לטלביזיה, מזפזפות בין ערוץ אחד לשתיים, עוברות ל CNN, מנסות לדלות מידע. ואז היינו חייבות לצאת מהבית ולנסוע לשדה התעופה להביא משם את אמא שלה שנחתה אחרי טיול בהודו.
ירדנו מתוחות עד מוות. על המדרכה מול יקימונו ישבה בחורה ובכתה.
"הוא מת?" שאלתי אותה.
"הוא מת." היא ענתה.
בזמן שירדנו במעלית מהקומה השלישית אל הרחוב הודיעו בכלי התקשורת על מותו של רבין.
נהגתי המומה לשדה התעופה. כל הדרך הקשבנו לדיווחים. אני זוכרת את עצמי מנסה לא לבכות כדי להתץמקד בנהיגה, אבל חצי מהזמן לא ראיתי את הכביש עליו נהגתי.
בשדה התעופה האנשים היו דוממים, בוכים. לא נראו שם מפגני השמחה הרגילים. היה שם אבל אמיתי והמום.
אמא שלה יצאה אלינו, כולה חיוכים.
"הרגו את רבין." אמרנו לה.
"כן, הודיעו לנו במטוס." היא ענתה ועברה לדבר על חוויותיה.
ביקשנו ממנה לעצור את שטף הדיבור והדלקנו את הרדיו. היא עוד לא ממש קלטה את גודל הטרגדיה. עמוסה בחוויות מהודו לקח לה זמן לקלוט.
הורדנו אותה בביתה וטסנו הביתה לטלביזיה. כאילו שההצמדות אל המרקע תחזיר אותו לחיים. הראש סירב לעכל את מה שהלב כבר ידע. הם ניצחו - רבין מת.
למחרת לא הלכתי לעבודה. לא הייתי מסוגלת. ביום הלוויה קיבלתי טלפון ממי שהיה הבוס האחרון שהיה לי בחיי: "את צריכה להגיע ולעבוד".
ניסיתי להבין למי לעזאזל הוא רוצה שאמכור את תוכנת הניהול המזויינת שלו ביום שכזה. הוא התעקש. הגעתי ואז כשמסע הלוויה התחיל חתכתי משם הביתה. להתייחד עם דרכו האחרונה של המנהיג היחיד שהערצתי.
אני זוכרת את לאה רבין יוצאת אל ההמונים שעמדו מחוץ לביתה כדי לנחם אותה, ורק זעקה אחת בוקעת מגרונה "איפה הייתם?". אף פעם לא אשכח את זעקת הכאב הנוראה ההיא.
הרבה מאוד זמן לא יכולתי לעבור ליד המדרגות לידן הוא נרצח. ביום בו נתניהו הובס על ידי ברק חזרתי לשם בפעם הראשונה. עמדתי מול המצבה לזכרו ופתאום פרצתי בבכי שהחזקתי בתוכי מליל הרצח. בכי ששנתיים לא יכולתי לשחרר. כל מה שעבר לי בראש היה "רצחתם אותו כדי לעצור את התהליך והנה ברק נבחר כדי להמשיך אותו. בשביל מה לעזאזל רצחתם אותו?"
יגאל עמיר לחץ על ההדק אבל הוא לא היה הרוצח היחיד. הוא היה רק האקדח של כל מי שהתירו את דמו של יצחק רבין. חלק מהאנשים ההם מכהנים עד היום במשרות ציבוריות רמות. הם יצאו נקיים, חפים מפשע כביכול. הם אשמים בעיני לא פחות מהרוצח המתועב שלפני שבוע ניתנה לו הזכות ללדת.
יש רגעים שלעולם לא נשכח. איפה היינו כשרבין נרצח, איפה היינו כשבנייני התאומים קרסו. אשמח לשמוע איפה אתם הייתם באותו הרגע.
לפני 17 שנים. 2 בנובמבר 2006 בשעה 19:36
