לפני 17 שנים. 12 בנובמבר 2006 בשעה 7:21
בארבע לפנות בוקר אני נרדמת.
בשמונה אני מתעוררת מכשכושו הנמרץ של זנבה של קסם. יש לה זנב ארוך ועבה שמצליף בעוז במיטה.
"מה קרה קסם?" אני ממלמלת ושולחת יד לחבק ולהרגיע אותה.
"תשני ממי." אני שומעת את קולה של אהובתי מהמטבח, "אני מכינה לך מרק."
את החיוך שהקול שלה עושה לי הבוקר אי אפשר למחוק.
"ממי את תידבקי." אני מזהירה אותה.
"אני לא אדבק ותחזרי לישון." היא מודיעה לי נמרצות. כוס תה בניחוח נפלא מונחת על השידה לידי ושוב היא במטבח מקצצת את הירקות למרק ומוסיפה עוף. אחר כך האישה שאיתי אורזת את קסם ויוצאת איתה לטיול בית מרקחת, ממנו היא חוזרת עמוסה בתרופות ובממחטות.
בזמן שאני לוגמת לגימות אחרונות מהתה, היא רוחצת כלים, מכינה לי תה נוסף ויוצאת לעוד יום של עבודה.
תודה אהבת חיי על ההפתעה המקסימה הזו. על היחד והדאגה. אני אוהבת אותך כל כך.
