הבלוג של השולט אור

"תמר, הגיע הזמן לעשות משהו עם גילי." התלוננה באוזניי רונית המ"מ. "הבחורה פשוט לא מתאימה לצבא. היא כבר עלתה לשלושה משפטים אצלי. פעם אחת על נטישת עמדת שמירה, פעם שנייה על נטישת נשק ללא שמירה, ופעם שלישית על נטישת המסדר באמצע תרגילי הט"ס. יש לבחורה אישו עם נטישה."
"מה את אומרת?" חייכתי, "למה שלא תתני לי את התיק האישי שלה? דרך אגב, איזה עונשים היא קיבלה?"
"ריתוק לבסיס, אבל גם הפעם היא לא איכזבה ונטשה את הריתוק לטובת אפטר שהיא ארגנה לעצמה."
"נוטשת מתמידה."
"מאוד." רטנה רונית, "עכשיו היא מרותקת לחדרה עד שאקרא לה אלייך, והפעם היא תחת שמירה."

אני מעיינת במשך כמה דקות בתיק האישי של גילי. קודם כל אני מביטה בתמונתה. היא בחורה נאה. אני לא יכולה לראות איך היא נראית מעבר לכתפיה, אבל עד לשם אני מביטה בבחורה מתולתלת, שטנית, בעלת עיניים שובבות חומות, וחיוך טיזרי.

לפי המבחנים שהיא עברה היא בעלת איי קיו גבוה מהממוצע. הצבא היה שמח אם היא הייתה מוותרת על נטייתה לנטוש ובוחרת במקום לבנות לה בו קריירה.

"תביאי אותה אליי רונית." אני פוקדת.

בזמן שהיא יוצאת להביא אותה אני נשענת לאחור בכסאי, מדליקה לי סיגרייה ונרגעת לקראת מה שאני מקווה שיתגלה כאילופה המענג של גילי.

נקישה על הדלת.
"יבוא." אני קוראת.
הדלת נפתחת. רונית נכנסת ראשונה, נעמדת דום, מצדיעה, אחריה נכנסת גילי.

בעודי יושבת אני עונה לרונית בהצדעה ונועצת את מבטי בטירונית שעומדת מולי באדישות מפגיעה.
"תצדיעי למפקדת הבסיס." פוקדת עליה רונית.
"לא נמאס לכם מהמשחקים האלה בצבא?" עונה לה גילי.
"תצדיעי או שתעלי לעוד משפט על זלזול בסמכות."
"הכול זה משפטים אצלכם. אין בכם טיפת הומור." מתלוננת גילי. היא מזדקפת ומצדיעה לי.
עכשיו כשהיא מולי אני יכולה לראות כמה היא נאה. הצילום מאוד לא החמיא לה. מטר ו-65 ס"מ ואפילו המדים לא מצליחים להסוות את קימוריה.
אני לא עונה להצדעתה ובמקום אני מביטה ישר אל עינייה. המבט שלי לא מתפשר בקשיחות שבו. הוא קר, שותק.
היא עונה למבטי במבט חצוף, מאלצת את עצמה שלא לעפעף מולי.
אנחנו שותקות.
רונית עומדת בדום מתוח מולי. משמשת לה דוגמה חיה לתוצאות האילוף שלי. בהדרגה אני רואה חשש קל עולה בעינייה של גילי.
"סגן רונית, תודה. את יכולה להשאיר אותנו לבד." אני פוקדת.
"כן המפקדת." מצדיעה רונית ויוצאת מהחדר במהירות.

אני נשענת לאחור ועדיין איני מסירה את עיניי מעיניה של גילי.
"שבי." אני אומרת לה.
היא מתיישבת בכסא שמול שולחני. לרגע היא נשארת מתוחה בו ואז היא מניחה לגופה להשתחרר לישיבה נוחה יותר כשידה האחת שעונה על שולחני.
אני קמה.
היא שוב נמתחת בכסאה.
"עומדות בפנייך שתי דרכים לסיים את הטירונות הזו." אני אומרת וצועדת לאט עד שאני נעמדת מאחוריה. "הדרך של הצבא או הדרך שלי. בכל מקרה את תסיימי את הטירונות פה ובהצטיינות יתרה."
"בחלומות." אני שומעת אותה מפטירה בזלזול.

זה הולך להיות מענג אני חושבת כשהחיוך שחלק מפקודותיי למדו לחשוש ממנו, מתפשט על פניי.

"עד היום זכיתי בשני אותות הוקרה." אני מספרת לה, "זכיתי בהם כי בחמש שנות פיקודי על הבסיס הזה לא הייתה חיילת אחת שלא סיימה את הטירונות, אלא אם כן דובר בבעיית בריאות. בדקתי את התיק שלך, את בחורה בריאה, ואני מבטיחה לך שבימים הקרובים את תתחילי להתאמץ בשבילי כפי שלא התאמצת בחייך."

"אין לי שום כוונה לסיים את הטירונות המזויינת הזו ובטח שאין לי שום כוונה להצטיין בה. אז מבחינתי את יכולה להתחיל להתרגל לעובדה שאני עומדת לשבור לך את השיא." ענתה גילי בחוצפה שהבנתי שמאפיינת אותה.

"קשה לך עם סמכות? יש לך בעייה איתה?" אני שואלת ומתיישבת מולה על השולחן כשרגלי סמוכה לרגליה.
"לא קשה לי, אני פשוט שונאת שאומרים לי מה לעשות. במיוחד כשמדובר במישהי שגדולה ממני במקרה הטוב בכמה חודשים ושנדמה לה שבזכות הקורס שהיא עברה היא יותר טובה ממני."
"לא תצטרכי מעכשיו להתמודד עם בנות גילך. מהיום את כפופה ישירות אליי. את תקבלי את הפקודות שלך ישר ממני, ואת תענשי על ידי אם לא תצייתי לפקודות שאתן לך." אני מבהירה לה.
"מה זאת אומרת?" היא תמהה.
"עם מי את מדברת?" אני שואלת בנוקשות.
"עם המפקדת של הבסיס."
"איך את פונה אל מפקדת הבסיס כשאת מדברת איתה?
"מה זאת אומרת?"
"איך את פונה אליי? מהי הפנייה הראוייה אל המפקדת שלך?
"המפקדת?"
"יפה חיילת, את לא לגמרי איטית בתפיסתך. אני מצפה שכל משפט יסתיים בפנייה הזו כשאת מדברת איתי. ברור?"
"כן המפקדת." היא עונה.
היא נראית לי מבולבלת מעט מהטון הקשוח שאני נוקטת בו פתאום מולה.

אני לוחצת על לחצן האינטרקום ומיד נפתחת הדלת ורונית נעמדת בפתח.

"תעבירי את החפצים של החיילת הזו אל מגוריי הוי-איי-פי" אני מורה לה.
היא יוצאת בשתיקה.
"מגורי הוי-איי-פי?" שואלת גילי.
אני מחייכת.
"ככה אני קוראת למגורים שהקצאתי למאולפות הפרטיות שלי. את עומדת להפוך לאחת מהן."
"מה?... על מה את מדברת? מה פתאום מאולפות? מי את חושבת שאת?" זועמת גילי.

הגיע הזמן להבהיר לה שכדאי שהיא תתיישר לפי הפקודות שלי או שיכאב לה.
אני מתרוממת מישיבתי על השולחן ומטיחה את כף ידי בפניה בסטירה שמזעזעת אותה.
"איך אמרתי לך לפנות אליי?" אני שואלת בשלווה.
"בת זונה..." היא צועקת ומזנקת עליי.
זו לא הפעם הראשונה בה אני נאלצת להבהיר למאולפת את יתרוני עליה.
בתוך שניות היא שוכבת על הרצפה כשברכי הימנית לוחצת על צווארה עד לתחושת חנק, ידי השמאלית אוחזת בכוח בשערה ומקבעת את עיניה מול עיניי, וידי הימנית אוחזת במפרק ידה השמאלית באחיזה שמשתקת אותה מכאב.

"גמרת לגנוח כמו כלבה לא מחונכת?" אני מחייכת כשאני מטיבה את אחיזתי בה.
"מה את עושה? אסור לך לגעת בי..." היא מנסה להשתחרר ועוצרת את תנועתה בגניחת כאב.
"אני?... אני מאלפת אותך, ואת תאולפי." אני מבהירה לה.

הדלת נפתחת ורונית עומדת בפתח. אני רואה אותה מבליעה חיוך קטן כשהיא מביטה בשתינו.
"המפקדת הכול מוכן." היא מודיעה לי.
"טוב מאוד." אני עונה לה בחיוך משלי. אני מתרוממת מעל גילי וממשיכה לאחוז בשערה ובמפרק ידה, כך שגם כשהיא עומדת היא מרותקת למקומה.

"קחי אותה סגן, דאגי לשכן אותה במגוריה, ו... היא לא ישנה הלילה. בתמורה לנטישת עמדת השמירה את תשמרי שהיא לא תישן דקה אחת הלילה. אסור לה לשבת או לשכב. אם צריך התיזי עליה בכל פעם שהיא תתיישב מצינור המים של הכיבוי. ברור?"
"ברור המפקדת." מצדיעה לי רונית בחינניות ומיד היא נפנית לתפקידה ומחליפה אותי בלכידת פרק ידה של גילי באחיזת הריתוק.
"אההה" אני שומעת את גילי גונחת ומתעלמת.

"בבוקר תביאי אותה אליי לפני הארוחה. היא צריכה להרוויח את ארוחת הבוקר שלה. בואי נראה כמה היא תמשיך לזלזל בסמכות אחרי הלילה הזה." אני מסיימת את פקודותיי לרונית ומתיישבת בכסאי. "ועכשיו תעיפי את הטירונית הזו מהחדר שלי. בזבזתי עליה מספיק זמן."


המשך יבוא...